אני שונאת את עצמי

היי... קודם כל אני מאושרת מהעובדה על הפורום הזה.. אני סוחבת איתי רגשות ששוברים אותי ואני מרגישה שאני כל כך רוצה לסיים את החיים שאני ואני מנסה להיאחז בכל דבר קטן... אבל אני לא מסוגלת יותר, אני לא מרגישה שאני יכולה. אני מרגישה כל כך מזוייפת. כל כך לא אמיתית. אני שונאת את המראה שלי, את הקול שלי, את הדיבור שלי, את העובדה שאני לא מסוגלת לומר את הדבר הנכון... את ההליכה שלי ודרך המחשבה שלי, אני לא מבינה את עצמי. אני כל כך שיפוטית כלפי עצמי שזה גורם לי לבחילה. אני לא מסוגלת לדבר לאנשים בגובה העיניים, אני מבועתת ליד אנשים. יש לי פוביה נוראית לאנשים, וזה דבר שאני כל כך רוצה להיגמל ממנו. כל כך קשה לי לדבר בטיבעיות לאנשים אחרים. קל לי להביע את עצמי, אבל לפעמים אני מרגישה כבדה מדי. אני מרגישה כאילו השיר comfortably numb נכתב עלי. אני שומעת ומתקשה להגיב. אני מרגישה שאני משתגעת... כי אף אחד לא יכול להבין אותי! רגע אחד אני מרגישה שמחה כל כך והיפר אקטיבית ואני עושה דברים מטורפים וחסרי שליטה, רגע אחרי אני שוכבת כמו מתה, אני מרגישה מנותקת מהסביבה. אני יודעת שהביטחון העצמי שלי ברצפה, וזה הורס אותי.. אבל בכל פעם שאני לוקחת תעוזה ומנסה למצוא את הדרך החוצה הכל משתנה כשההורים שלי מדברים איתי..
כואב לי לפעמים כשאני מדברת ואף אחד לא מקשיב. זה הורס אותי. לאף אחד לא אכפת להקשיב, לאף אחד לא מעניין... כי אני לא מעניינת. אף אחד לא מתעניין, לא רוצה להתעניין.
כי כולם יכולים לדבר בטיבעיות כל כך.. לספר בדיחות וחוויות ולזרוק הערות סרקטיות במקום וכל דבר שהם אומרים נשמע כל כך... בביטחון. הם בטוחים בעצמם. ואני מגמגמת...
דיי... איך פותרים את זה?? לעזאזל... מה אני עושה כדי לא להרגיש כמו הצל של עצמי?