במצוקה נפשית קשה

אני יודעת שזו בעיה שמתחוללת בי, אני יודעת שזו אשמתי שהכל קרה. אני מאמללת את ההורים שלי, מדאיגה אותם מאוד. אני מסתגרת בתוך עצמי. מתרחקת מחברות וקוראת בהפסקות. אני מתעללת באחותי הקטנה -- מוצאיה עליה את כל העצבים שלי בכך שאני מתעצבנת עליה מכל דבר קטן שהיא עושה או אומרת לי.

חוויתי הרבה חרדות בחיים שלי, החל מגירושי הוריי בגיל 4 וחצי, מעבר הדירה בגיל 5, המעברים הנוספים בגילאים 9 ו-11 וגם הנסיעה בת החודשיים של אימי לחו"ל בגיל 8 וחצי.

אני מקבלת טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. זה עוזר לי, על אף שיש דברים שאני לא יכולה לספר, אפילו לא לפסיכולוגית. למשל, כמה שאני פגועה ממשהו אישי שקרה לי בכיתות א' ב'... אני לא רוצה לפרט פה על מה שקרה לי בשנים ההן, זה מתוך בחירה. ועוד דבר שרציתי לציין - רוב הזמן אני בוכה בלילות.
אני בוכה לפני שאני הולכת לישון, ובבוקר מתאוששת מהלילה ומנסה לגרום לארשת טובה לשלוט בי. ואז, כשאני לא מצליחה לשאת יותר את מאורעות היום בבית הספר, אני יוצאת כאילו "לקנח את האף" או "ללכת לשירותים" באמצע השעה החמישית או השישית, מסתגרת באחד התאים ובוכה. אני שונאת לרחם על עצמי, אבל כל כך קשה לי.

ואני יודעת שהכל באשמתי... שאני יכולה להשתדל קצת יותר... אבל זה לא שלא ניסיתי, אני משתדלת, וכל ה"חברות" נועצות בי את המבטים ההם, מבטים מלגלגים שכאילו אומרים "איזה מוזרה וטיפשה היא". אני כבר לא יודעת מה לעשות יותר.

בבקשה תעזרו לי!
תודה,
אנונימית12