היי

אוקיי אז יש לי בעיה..
אני בשנה האחרונה (כיתה י"א), ממש מתרחקת מאנשים, ממש!
אף פעם לא הייתי טיפוס כזה חברתי אבל הייתה לי תקופה שהייתי דיי מוקפת באנשים וזה פשוט עבר. נשארו לי רק חבר שלי וחברה טובה שלא לומדת איתי ואנחנו בקושי מתראות עקב הלחץ בלימודים.
אני כאילו.. חושבת שהסובבים לא מספיק טובים בשבילי, שזה נורא אירוני, ואני ממש רוצה שמישהו יסביר לי את האירוניה, מישהו עם ניסיון בכל הבעיות האלה - אירוני כי אני עם ביטחון עצמי והערכה עצמית נורא נמוכים.
אני לא אוהבת בעצמי כמעט וכלום, ברצינות! אני לא מבינה איך אפשר בכלל להנות איתי רוב הזמן.
הדיכאון שאני נמצאת בו הוא ממש כבד ואין בעיה אחת עיקרית שמעסיקה אותי ממש, אני פשוט מוצאת את עצמי יושבת בכיתה, שומעת מוזיקה, מנגבת דמעות בשקט, מקווה שלא ישימו לב, אבל עם זאת כלכך רוצה שישימו לב.
יש לי עוד כל כך הרבה מה להגיד, אבל אין טעם לפתוח עכשיו את סיפור חיי.
עוד פחות מחודש יש את המסע ישראלי בביה"ס שלי,
עכשיו אני חושבת ככה:
אין לי חברים בשכבה, אני לא אוהבת בכלל את ישראל, יש לי פוביה מדבורים וכל מיני עוקצניים למינהם, אני לא אוהבת טבע בכלל - יש לי סיבה לצאת?
כולם אומרים כמה שזו חוויה משנה וטובה וכייפית ואני פשוט לא רואה איך אני אהנה.
מה כדאי לי לעשות?