נואשת

בעלי, או החבר שלי לתקופה ההיא, גילה במהרה שאני חותכת, למרות שאז הייתי עושה את זה רק במשברים רציניים ולא בגלל כל שטות, הוא נפגע מזה מאד.
הוא סיפר לי שאחותו מאז צעירותה, הייתה מאושפזת במוסדות פסיכיאטריים שונים, והוא לא יוכל להתמודד עם עוד מישהי שפוגעת בעצמה.
כבר מהרגע הראשון שהכרנו שנינו הרגשנו משהו חזק, ואני החלטתי שזה הרגע לדחוף את עצמי קדימה, לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להתמודד עם הדברים כמו שהם.
אחרי שנה וחצי של וויכוחים סוערים, ניסיונות להיפרד, נפילות קשות והרבה דיכאונות, הייתי בחורה חדשה, בוקר אחד קמתי ועיקלתי שפתאום אני אוהבת את עצמי, אני אוהבת את חברי, אני אוהבת את העולם והחיים, ושטוב לי.
זה לא נמשך הרבה זמן, כי אחרי כמה שבועות איבדתי אדם שהיה חשוב בחיי, מותו היה פתאומי והפתיע את כולנו, ולמרות שהראתי את זה פחות מהשאר, לקחתי את מותו מאד קשה.
אני מניחה שגם העובדה שלא הייתי שם בשבילו ברגעים האחרונים בגלל שנשבעתי ואמרתי שהוא יחלים והכל יהיה בסדר, שכנעתי את עצמי אבל טעיתי, העובדה הזאת תכאב לי תמיד.
אבל חוץ ממנה, פתאום נפתחו עיניי והבנתי שהחיים זה לא לנצח, שהם יכולים להיגמר בכל רגע, וגם האנשים הכי חזקים והכי טובים בעולם יכולים פתאום להיעלם בלי שום הודעה מראש.
ואז הבנתי כמה טוב לי, וכמה אני מפחדת לאבד את כל מה שצברתי.
המשך בהודעה הבאה

ואז התחילו הסרטים.
יום אחד שבו הלכתי להאכיל חתולים, כמו שעשיתי מאז שהייתי קטנה, הייתי במגע עם חתול שנראה לי קצת מוזר, אבל זה לא היה חדש בשבילי ומעולם לא ייחסתי חשיבות לדברים כאלה.
כשהגעתי הביתה, נפלתי במקרה על תוכנית טלוויזיה שדיברה על מחלת הכלבת.
זה היה סיוט מתמשך, סיוט שנמשך מעל לחצי שנה, לא ישנתי בלילות, ההרגשה שזה הסוף לא הפסיקה לרדוף אותי, והדבר שהכי היה לי חשוב והכי הפחיד אותי, זה שאם משהו חס וחלילה יקרה לי זה אומר הרי שאאבד את חברי האהוב.
המשפחה שלי לא הבינה את זה וצחקה עלי, החבר שלי הבין בחלקו את הדאגה ועזר לי לברר עם משרד הבריאות ורופאים האם יש סיבה לדאגה, ולמרות שהם אמרו שבכלל לא, אני המשכתי והוא התחיל להתרגז.
כשנראה היה שהמצב נרגע, כשהקשבתי לעצות של אבי וחברי והתחלתי למלות את הזמן הפנוי בעבודה ולימודים ולהחליף את המחשבות הרעות במחשבות טובות, הרגשתי שיצאתי מזה. שוב יכולתי לצאת מהבית בביטחון ולקום בבוקר בתחושה שהחיים רק התחילו, זה נמשך רק שבועיים, שבועיים שבהם פתאום הייתי בנאדם שונה לגמרי, הכרתי חברים והלכתי למסיבות, מה שלא העזתי לעשות עד אז, ונהנתי באמת, ואז גיליתי שאני בהיריון.
התגובה הייתה הלם, המשפחה של החבר הכריחו אותנו לעשות הפלה, החבר נבהל והסכים עם המשפחה, המשפחה שלי פשוט הייתה שם בשבילי ונתנו לי להבין שזאת ההחלטה שלי. ואני? יותר מהכל פחדתי לעשות הפלה, כי בשבילי הפלה היא רצח, הזדמנות שלקחתי ממישהו, תינוק שלעולם לא יוולד, תינוק שכל חיי אצטער על שלא ידעתי מי הוא היה.
המשך בהודעה הבאה

אחרי הרבה התלבטויות, אחרי שכבר נרשמנו לוועדה להפלה וחיכינו לתורינו, פתאום החבר שלי אסף כוחות חדשים וחזר להיות החבר שתמיד הכרתי, והוא אמר, זה לא חייב להיגמר ככה.
ואז החלטנו להשאיר את הילד, החלטנו שנזרוק הכל ונתבגר בבת אחת, אבל לתינוק הזה מגיעה הזדמנות, והאהבה בינינו כל כך גדולה שאנחנו נוכל לתת לו אותה.
בגלל שהוא בצבא היה לנו הרבה לחץ למהר להתחתן ולעבור תהליכים כדי להתחיל לקבל יותר משכורת מהם.
עברתי חודשים ראשונים מאד לחוצים, גם כי המשפחה שלו מאד התנגדה וכעסה על ההחלטה שלנו.
הכל נראה מושלם עד לחודשים אלה, ובגלל זה הגעתי לכאן, כדי למצוא אוזן קשבת ואולי גם עזרה או עצה טובה.
כיום אני בת 19, בחודש השמיני להריון.
והסרטים חזרו בבת אחת.
קודם הכלב של משפחתו נשך אותי ואימא שלו, כמו בחוקי מרפי, אמרה שהיא שכחה השנה לעשות לו חיסון כלבת.
ואז פתאום הסרטים האלה השתלטו על כל ההיבטים בחיי, פתאום הרגשתי שהאוכל במסעדות מורעל, והרגשתי שמישהו רוצה לפגוע בנו, ומצאתי לעצמי אלף ואחד מחלות שעליהן חקרתי שעות באינטרנט והדבקתי לעצמי תסמינים שאפילו לא היו שם.
ושוב התחלתי לפחד לצאת מהבית, ושוב התחלתי לפחד לאכול, ושוב הפחד השתלט על חיי.
ושוב נאלצתי ללכת לישון כל לילה בהרגשה שזה הלילה האחרון, וזוהי וודאי ההרגשה הכי נוראית בעולם.
כואב לי, אני מרגישה שעשיתי המון והתקדמתי המון, ופתאום חזרתי אחורה בזמן בבת אחת, ועכשיו כל הביטחון שלי שנצליח ונהיה הורים טובים, קרס בבת אחת.
בימים האחרונים אני מחכה בחרדה שיעברו עשרה ימים כדי לראות מה יקרה עם הכלב.
אני לא יכולה כבר להתמודד עם זה.
ואני יודעת שהכי קל זה לשלוח אותי לפסיכולוג או פסיכיאטר, אבל אספר לכם עוד משהו בהודעה הבאה ואני מקווה שהאחרונה לעכשיו כי כתבתי יותר מידי, ואני שוב מצטערת על זה.

בסביבות גיל 17, אחרי שהכרתי את חברי, הוא שכנע אותי לפנות לעובדים הסוציאלים כדי לקבל עזרה. פנינו לעירייה ושם הוצמדתי לעובדת סוציאלית שעוזרת לקטינים.
הדבר הראשון שעשתה היה לשלוח אותי לפסיכיאטר, בביקורי אצל הפסיכיטאר הרגשתי שהוא אפילו לא טרח להקשיב לי, הוא שאל כמה שאלות אודות ההרגלים שלי, עישן וכדומה ורשם אבחנה לא מדויקת ותרופות.
בהתחלה הייתי נגד התרופות, לא רציתי משהו ש"ישקיט" את הבעיה, לא רציתי להיות תלויה כל חיי בתרופות, והאמנתי שאדם יכול לפתור את בעיותיו שלו בעצמו. אבל העובדת הסוציאלית שלי חשבה אחרת, היא לא הפסיקה לצלצל אלי ולקבוע פגישות על מנת לשכנע אותי שיש לי בעיה במוח ואני חייבת לקחת תרופות.
אז לקחתי תרופות.
התרופות פיתחו לי תופעות לוואי מאד קשות של חוסר שינה, בלבול, דיכאון, אישונים מורחבים וכו'.
כשהודעתי לעובדת הסוציאלית שהפסקתי לקחת אותן היא כעסה עלי וקבעה לי תור לפסיכיאטר אחר, הפסיכיאטר האחר התנהג אלי באותו האופן, אפילו לא שאל מה מטריד אותי, הוא רשם לי תרופות אחרות ואני כבר התעצבנתי.
באותה התקופה חברי היה חלק גדול מהחלמה שלי, הוא תמך בי ועזר לי למרות כל הקשיים, ואפשר לומר בביטחון שרק בזכותו יצאתי מזה. ובזמן שהתחלתי להרגיש יותר ויותר טוב, וסיפרתי זאת בשמחה לעובדת הסוציאלית שלי, היא המשיכה להגיד לי ששום דבר לא יעזור וזאת בעיה במוח שחייבת להיפתר רק על ידי התרופות.
היא הייתה אומרת לי דברים מגעילים שהיו מורידים לי את כל הביטחון ופוגעים בי קשה, אחרי כל שיחה איתה הייתי מרגישה שאני נופלת שלוש מדרגות אחורה, ובסופו של דבר כשגילינו שאנחנו בהריון, אחרי שהעובדת הסוציאלית התרגזה עלי ופשוט החליטה לנתק קשר למשך כמה חודשים ואפילו לא טרחה לברר מה קורה איתי, סיפרתי לה.
המילים שלה עד היום מכאיבות לי, זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לשמוע, היא אמרה שאני חייבת לבחור בהפלה בגלל שאני אדם חולה וכרגע תינוק זאת בכלל לא אפשרות, כשיצאתי נגדה ואמרתי שההחלטה להשאיר את הילד לא תשתנה היא התעצבנה עלי ואמרה כתגובה שהיא מבטיחה שאהיה במעקב צמוד וכשאפול, היא אישית תדאג שירחיקו ממני את הילד שאת חייו אהרוס במילא. באותה התקופה הרגשתי על גג העולם, גם בגלל שקיבלנו החלטה נכונה וגם כי הרגשתי שיצאתי מזה, והמילים שלה הפילו אותי חזק למטה ועירערו את כל בטחוני.
ובגלל זה אני לא סומכת היום על שום עזרה, וגם עם הייתי רוצה, המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לי בחירה. אני כבר לא יודעת לאן לפנות, כל מה שרציתי זה לאהוב ולהיות נאהבת, רציתי לתת הזדמנות לילדה שאמנם באה בהפתעה אבל הפכה לאהבה הכי גדולה של שנינו. אבל אני מפחדת שהסוציאלית אכן צדקה, מה הן הנפילות האלה? כיצד מתמודדים איתן?
כדי שתבינו כמה מצבי מטומטם אספר לכם שלפני כחצי שעה קפץ חתול שחור לגינה שלנו והתחיל לעשות קולות כאילו הוא רב עם חתול אחר, אבל לא ראיתי חתול אחר. ועכשיו אני יושבת ומנסה להרגיע את עצמי מהמחשבות שזה סימן למזל רע!

הסרטים האלה כבר לא קשורים בבריאות או אנשים שרוצים לפגוע בי, עכשיו זה גם קשור באמונות תפלות ומזל רע ושטויות, איך אפשר להמשיך ככה? מה עושים?
תודה על ההקשבה...

ניסיתי למצוא עזרה בפורום פסיכולוגיה ושם קיבלתי תגובה "את צריכה ללכת פסיכיטאר, אנחנו לא יכולים לעזור".
ראיתי את התגובות שלכם כאן, אני מקווה שמישהו יבין אותי ואפילו תגובה של הזדהות או צער יעודדו אותי, כי אני מרגישה לבד בכל זה, בעלי כל כך מיואש שאני כבר מנסה להסתיר ממנו את רגשותיי, והמשפחה שלי מעולם לא הבינה אותי כמו שרציתי שיבינו. ההיריון הרחיק ממני את כל החברים ואני לבד, לבד עם המחשבות הטיפשיות שלי.
אז אני פונה לפורום בתקווה למצוא תמיכה, תשומת לב, דעה.. להרגיש שאני לא לבד, שאולי יש אנשים שמרגישים כמוני ואולי יש אנשים שמצליחים להבין על מה אני מדברת.
שוב תודה, אני מצטערת שכתבתי כל כך הרבה, פשוט הייתי חייבת לפרוק את עצמי כבר אחרת הייתי נשברת במקום אחר, ואני מעדיפה שזה יקרה בפורום שאולי גם אקבל בו תמיכה.

הי אלכס.
קראתי בעיון רב את כל מה שכתבת. הדבר המרכזי שהיה בולט מאוד זה העומס הפנימי והרגשי שאת מצויה בו. הרבה פחדים, חששות, התלבטויות, ורעשים מבפנים שלא מצליחים למצוא מספיק מקום וגולשים לך החוצה ומפריעים להתנהלות היום-יומית שלך.

אני חושבת שטוב שפרקת כאן את אשר על ליבך, אך לצערי זה אינו מספיק בכדי לעשות שינוי משמעותי במצבך. אני מאמינה שניתן לעזור לך וזאת באמצעות דיבור. תרופות יכולות להשתיק קצת את הכאבים בלב ואת הפחדים ויש כאלה שזה מאוד עוזר להם, אך שינוי אמיתי יכול לבוא מדיבור עם איש מקצוע. אני חושבת שיש להשקיע ולנסות להבין מה קרה לך שם בגיל 14 שהביא אותך להתחיל לחתוך ולכאוב את כאבם של האחרים, יש מקום להבין את הפחדים ולנסות להתמודד איתם אחרת. להבין את הנפילות ואת הצורך שלך בהן. יש לך הרבה עבודה. כמובן שאף אחד לא יכול ולא צריך להחליט עבורך, את בוגרת ואחראית לגורלך. ולכן אני חושבת שזה בידיים שלך- ההחלטה אם לעשות שינוי. שיהיה בהצלחה. את מוזמנת להמשיך להתייעץ. קרן

ל"ת

פונים לטיפול נפשי ומתחילים לדבר ולהבין
קרן