להוריד אבן מהלב

אני בת 15 ואני מרגישה שאני רוצה למות.אני טיפוס מאוד סגור,אין לי חברים וסבלתי ואני עדיין סובלת מזה במשך כל השנים.יש ימים שאני פשוט פורצת בבכי ומרימה ידיים ואחר"כ נכנסת לדיכאון שיכול להמשך לפעמים יום אחד ולפעמים יותר משבועיים.פעם יכולתי לשלוט בבכי ובבית הספר בחיים לא הייתי בוכה אבל בשנה האחרונה המצב נהיה הרבה יותר קשה ופשוט יוצא מצב שבאמצע השיעור אני פשוט בוכה וצריכים להוציא אותי מהכיתה ואפילו להתקשר לאימא שלי.קשה לי לדבר עם אנשים אבל באופן מוזר ומוגזם כזה.דוגמא:במסעדה אני אפילו לא מסוגלת להסתכל למלצר בעיניים ולהגיד מה אני רוצה להזמין ותמיד אני מתבלבלת ואומר שטויות.אני כל הזמן מתבודדת בחדר עם המחשב שלי והסדרות שלי.אני אוטקואית שזה מעריצה של אנימות יפניות וזה הדבר היחיד שמעודד אותי כשאני במשבר.אני לא טיפוס משפחתי בכלל אז אני לא מדברת על הבעיות שלי עם אף אחד.לפעמים יוצא שאני אומרת משהו אבל גם אם כן זה לא הכל.קשה לי להיות בחברת אנשים וזה מתסכל אותי.לא משנה כמה אני מנסה להתקרב אני פשוט לא מצליחה.אני לא מסוגלת לתאר במילים כמה קשה לי לתקשר אם מישהו או לומר סתם משהו-אפילו בשיעורים בבית ספר אני לא משתתפת אפילו שאני יודעת את התשובות.פעם לא הייתי חושבת על דברים כמו התאבדות או מוות אבל בשנה שנתיים או 3 שנים האחרונות זה עולה וזה קשה להודות שאני באמת רוצה למות ושיש לי מחשבות אובדניות.כל החיים שלי אני לבד ותמיד יש לי את המועקה הזאת בלב.אף אחד לא מבין אותי-ככה זה מרגיש.ניסיתי לפנות לעזרה פסיכולוגית(כי אחרי שבכיתי בבית הספר הכריחו אותי לדבר עם היועצת ואמא שלי הכריחה אותי ללכת למין מקום כזה עם פסיכולוגים והייתי בבפגישה)אבל שום דברלא עובד אולי בגלל הגישה שלי של אני לא מאמינה בדברים האלה פשוט לא יכולתי להגיד כלום.גם המצב המשפחתישלי לא ממש טוב ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 6 ועברתי מחולון לראשון ועכשיו אני גרה עם אמא שלי 2 אחיות בגיל 16 סבתא ודודה.הייתי רוצה לחיות עם משפחה ממוצעת של אמא אבא ו-3 ילדים.הייתי רוצה שתהיה דמות גברית בבית והכלב שלי רינגו לא נחשב.הייתי רוצה אבא אמיתיץעבר הרבה זמן מאז אבל בזמן האחרון הכל הציק לי אז גם זה עלה.כל המצב הזה והתחושות שאני מרגישה גרמו מכיתה ז לשינוי באישיות שלי ציניות כזאת שמכסה את הכאב פעם לא הייתי ככה כל מה שהיה אכפת לי זה לימודים אבל מאז שנמאס לי מהלימודים-שרך כך פעם הצלחתי לשכוח מהכאב האישיות השתנתה למרות שאני בכיתת מופת.יש עוד משהו שמוריד לי ביטחון עצמי וזה המשקל שלי.אני לא שמנה שמנה אבל אני מלאה וכל מה שתמיד ניסיתי לא עבד.כשה לעבוד תהליך כזה לבד והמשפחה שלי לא עשירה אז אני לא יכולה ללכת בדרך הקלה שזה חדר כושר ומאמן אישי עם דיאטנית צמודה.זה תמיד מזכיר לי כמה אני לא יכולה להתמיד בשום דבר.רציתי להוציא את הכאב בכתיבה או בציור ותמיד שאני מתחילה משהו אני לא מסוגת לסיים.פעם 1 שהיה לי אומץ להגיד כל כך הרבה דברים שישבו לי על הלב.איבדתי תקווה אבל