יעוץ בבקשה - מה לעשות ? יש תקווה ?

אני בת 17 וחצי ועדיין לא מחליטה על שום דבר בחיים
הייתי במשבר והתאשפזתי למשך חצי שנה
על אי תפקוד ( בלי נסיון התאבדות או דכאון חמור או משהו כזה )
אני על תרופות שמאוד עזרו לי ושפרו את מצבי הבעיה היא שמאז האשפוז
אני לא מחליטה על שום דבר בחיים יותר
אף אחד לא סופר את הדעה שלי
בכל החלטה קטנה בחיים שלי צריך להחתים רופא או את ההורים שלי
ועכשיו אחרי אשפוז של חצי שנה מכניסים אותי לפנמייה פוסט אשפוזית
בלי הסכמה שלי
בגלל שהם פוחדים שאני עלולה "ליפול" שוב ,"ליתר בטחון" "שתהיה לי רשת למקרה שאני "לא אצליח "
שגם שם אין לי אינטרנט או מחשב או נייד
אני מרגישה חסרת אונים ,הבעיה שאני לא יודעת לעשות את רוב הדברים שצריך לדעת לעשות בגילי כמו לנסוע באוטובוס או לעבוד או לעשות דברים פשוטים שמבוגרים אמורים לעשות
בקיצור להיות אחראית שעומדת על הרגליים
כשרצו לדעת בהתחלה אם אני באמת חושבת שאני יכולה להסתדר לבד אמרתי כן והייתי מאוד בטוחה בזה
אבל אף אחד לא הקשיב וההורים שלי והפסיכולוג והעובדת סוציאלית והרופאה וכולם אמרו לי שלא
איבדתי את הבטחון ואני מתחילה לחשוש שאולי הם צודקים
גם לא היה לי אכפת להיות שם שנה ולחזור אחר כך לחיים נורמאלים אבל הם לא מוכנים להגיד לי אם אני אצליח לצאת מזה אי פעם
ואני לא רוצה כל חיי להיות בהשגחה
אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר אני רוצה להיות אחראית על החיים שלי
שיהיה לי שליטה על החיים שלי ,להיות נורמאלית (עד כמה שאפשר)
להיות מסוגלת פשוט ללכת ברחוב כמו כולם בלי העבר שלי שלי שמפריע לי ועוצר אותי
לצערי לא עשיתי בגרויות וכבר שנתיים אני מנסה להשלים אותן אבל האשפוז והבעיות שלי מפריעים לי בדרך
כולם אומרים לי שבגרויות תמיד אפשר לעשות
אבל אני לא רואה איך אני יכולה להסתדר בלי בגרויות
(אם אני רוצה שאיכות החיים שלי תהיה בסדר +)
לבית הורי אני בטוח לא יכולה לחזור ,הם לא מוכנים לקבל אותי
ובגיל 18 אני מפחדת להזרק לרחוב
מאחר וגם אז הרווחה תפסיק לטפל בלי

מה לעשות?
או שאלה קצת יותר כללית - יש תקווה למצב שלי ?
שווה לי להמשיך לחיות ? יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשנות את המצב שלי ?