משפחה מתה

מרינה הי, צר לי על המתחולל בחייך. במכתבך אפשר להרגיש את הכאב העצום לנוכח מותם של הורייך.נדמה כי כמעט בלתי אפשרי לעכל אובדן כל כך משמעותי בזמן כל כך קצר. ובתוך כל זאת, את מתמודדת עם המציאות שהשתנתה באופן קיצוני כמו הצורך למצוא בית שתרגישי בו רצויה ושתחושי בתוכו יציבות וביטחון, הצורך להמשיך לתפקד במסגרות השונות כמו בית ספר. וגם יחסייך המורכבים עם אחותך, שבדומה לך חוותה אובדן עימו היא מתמודדת בדרכה.
במובן הזה, נדמה לי כי הסיוע שחשוב שתקבלי מורכב מחלק רגשי, שבו יתאפשר לך לפרוק את הרגשות שמתקיימים בתוכך ולעכל את שהתרחש בחייך. במילים אחרות, אני מציע שתפני ליועצת בית הספר או לדמות בוגרת עליה את סומכת ותשוחחי איתה. יתכן וגם שירותי הרווחה במקום מגורייך יכולים לאפשר לך לשוחח עם דמות מקצועית (פסיכולוג או עובדת סוציאלית), שתסייע לך. החלק השני הוא החלק המעשי (כמובן שיש לו קשר גם לחלק הרגשי), שבו חשוב שתרגישי שיש לך מקום יציב בו את רצויה.אני מניח שהמצב מורכב והמקום בו תגורי לא ידמה למגורים עם הורייך, אך עדיין חשוב שתרגישי שיש לך מקום בטוח ויציב.
בנושא הרצון למות, אני רק יכול לחשוב שהמוות מהווה עכשיו מפלט מהכאב בו את נמצאת ומבטא גם את הגעגועים לאמא ואבא ולחייך כפי שהיו עד לפני זמן לא רב. כשהמציאות כל כך כואבת המוות נדמה כאפשרות סבירה. יחד עם זאת, אני מאמין שיש בכולנו כוח להתמודד עם דברים רבי עוצמה. ממש כפי שאת מתמודדת. ולאחר זמן מה הכאב יתמתן ותוכלי לחיות איתו. אולי זה לא יתרחש מיד אך לאט לאט ועל ידי תמיכה שתקבלי תמצאי את הדרך הייחודית שלך לחיות עם האובדן ולפתח חיים שטוב לך איתם.
הייתי רוצה לשמוע ממך האם קיבלת או את מקבלת סיוע נפשי ונוכל להמשיך לחשוב יחד .שי

היי שי,
סליחה שלקח לי הרבה זמן לענות.
אני לא מקבלת שום עזרה מאף אחד, רק צעקות מאחותי, בגלל שאני חותכת.
אני רעה. אני עשיתי הרבה רע להורים אני טיפשה בגללי הם מתו כי עשיתי להם רע.
אני תמיד הייתי ילדה רעה ומגעילה.

והנה עכשיו גם לאחותי אני רעה.. בגלל זה היא צועקת עליי

מרינה הי, הייתי רוצה לחשוב איתך על האפשרויות העומדות בפנייך.את יכולה לפנות אלי במייל הפרטי או בטלפון הסלולרי, כפי שמופיע בחלק העליון של העמוד.שי