אין לי למי לפנות

היי. אני בת 16, ובזמן האחרון אם רצון ענק למות. בעיקרון אני בן אדם אופטימי מטבעי אבל פשוט לא יכולה לראות שום נקודות אור עכשיו. אני מדרדרת בלימודים, לא חזק במיוחד הציונים עוד טובים אבל בתור יא זה בולט, ההורים שלי לוחצים אלי מאוד, כי גדלתי תחת חינוך של 100 מינימום 95 פחות זה צעקות האשמות ועונשים. והציונים שכרגע רחוקים מלהיות קרובים לזה. ההורים שלי כל הזמן רבים. כשאני אומרת הורים אני מתכוונת שסבא סבתא ואמא. הורי גרושים. ואני שונאת את אבא שלי כי הוא שונא אותי. המצב הבריאותי שלי על הפנים. אני עוברת בדיקות, בתי חולים, מומחים, תרופות, רופאים, טיסות לרופאים בחו"ל והכל כדי לגלות מה המחלה הנדירה יחסית שיש לי. אין לי זמן לחברה כמעט בגלל ההורים שדוגלים ברק ללמוד, ובזה שאני רק מתבטלת ומשקרת ובכללי אני לא משהו. אני ואמא יותר ביחסים של אופוטרופוס ומי שהוא אחראי אליו. דקטטורה בבית. מלאה. ללא יכולת הבעה עצמית. חוסר אמון. הבעייה שאמי מכחישה את הבעיות התקשרתיות שיש לנו. אני שונאת את הכיתה שלי, את הבצפר שלי, אני לא מאמינה לאף אחד, כולם מבחנתי אנשים שמנסים לנצל אותי. וכל זה בגלל הרבה דברים כואבים שקרו לי בחיים, בין עם בין חברים או בתחום עם המין השני.. . אני מרגישה יאוש. כל פעם במאיימים אלי, שאני רבה אם אמא, שאני מלאת צפייה לשינוי שלא קורה, מהצפיות של ההורים שלי ממני. בסך הכל אני רוצה להיות נורמלית. אבל אני כבר לא יכולה. השתנתי. ממזמן. וכל מה שבאלי עכשיו זה למות בשקט בלי שאף אחד ידע.