מוטטת לגמרי..

הי, כתבת מכתב מכאיב שעולה בתוכו תחושת בדידות עמוקה. כפי שאת מספרת מתקיים בתוכך חוסר אמון בדאגה של מישהו כלפייך.כאשר מאבדים את ההרגשה שמישהו דואג לנו בעולם בוודאי עולות גם תחושות של עצבות עמוקה שיוצרות שינוי בכל תחומי החיים. ממש כפי שתיארת את השינוי בו כיום את לא מרגישה את עצמך כפי שהכרת את עצמך באותו אופן כבעבר.
להרגשתי, בפניה לפורום עשית צעד משמעותי, שכן אולי לראשונה את חולקת את שמתרחש אצלך ובתוכך מתוך הכרה שלבד קשה להתמודד עם עוצמת הקשיים אותם את חווה ומתוך תקווה שאולי למישהו יהיה איכפת. נדמה לי כי הצעד הבא הוא לפנות לסיוע נפשי מקצועי שיהיה איתך בכל ההתמודדויות שאת חווה, ושתקוותי כי במהלכו תשובי להרגיש כי למישהו איכפת מהמתרחש בתוכך.
אסיים בכך, שלהרגשתי, מהמכתב העשיר ומהתיאור הכל כך חי בתוכו ניכר כי לא איבדת את האיכויות שנמצאות בתוכך, אלא אולי כעת הן נחבאות מעט. בתהליך טיפולי כולי תקווה כי תשובי להרגיש אותן ותשיבי לעצמך את תחושת המוכרות עם מי שאת. את מוזמנת להמשיך ולהגיב.שי

היי, קודם כל תודה על התגובה, חיקיתי בקוצר רוח שיענו חחח..
אממ.. חשבתי לפנות לעזרה מקצועית, אבל יש לי בעיה מבחינת ההורים.. הם לא יודעים על המצב שלי, ואני מפחדת מעצם זה שהם ידעו, כי הם לא יגיבו לזה טוב, ואני יודעת שהם יתחילו לצעוק עלי, אולי אפילו להתחיל להעניש אותי. בנוסף גם יש לי בעיה עם העזרה המקצועית, אף פעם לא נתתי בהם אמון, עדיין קצת קשה לי לעקל את זה שביקשתי כאן עזרה מפסיכולוגים (בלי להעליב, פשוט כל החיים שלי לא הכי חיבבתי את הפסיכולוגיה), אני גם מפחדת שהם יתחילו לתת לי כדורים, או שישלחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי, אני פשוט מפחדת מכל התגובות האלו :(

הי, בתגובה עולה הזהירות הרבה לשתף בהתמודדות שלך את הסביבה, שמא יכעסו עלייך (הורייך) או יכפו עלייך טיפול בניגוד לרצונך (פסיכולוג). כאילו משהו בהרגשה שיתכן ומי שישמע על כאבייך יהיה לטובתך התערער והתחושה היא כי הדברים שתבטאי יופנו נגדך. איני אומר את הדברים מתוך ביקורת כי אם מתוך צער על חוסר המוצא שאת מרגישה, שבו את מבינה כי קשה להתמודד לבד עם שעובר עלייך ומנגד אם תאמרי משהו למישהו הוא עשוי לכעוס ואולי אף לשלול ממך את החופש שלך. במובן הזה הפניה לאתר היא צעד אמיץ ולתחושתי נכון עבורך.
מהיכרותי עם הורים רבים שילדיהם מטופלים מרביתם מעדיפים לשמוע ולדעת על ההתמודדות של ילדיהם מאשר שהילד יתמודד לבד, גם אם הידיעה מכאיבה ולעיתים מעוררת תגובה. יתכן ובביתך הדברים שונים, אולם חשבי גם על אפשרות זו. מעבר לכך, בבית ספרך ישנה יועצת שמכירה מקרוב מצבים בהם נערה מתמודדת עם קשיים ומבקשת להיעזר באיש מקצוע.
הצעתי היא שתשוחחי איתה ייתכן והיא תוכל לדבר עם הורייך ואולי אף להשתתף בשיחה יחד איתך.
לעניין התרופות והאישפוז. המצבים בהם נכפה טיפול תרופתי או אישפוז הם קיימים אך נדירים ביותר. לכן, להבנתי, הסיכון שכך יהיה הוא מועט בעוד שהסיכוי שתחושי הקלה לאורך זמן הוא רב. את מוזמנת להמשיך ולשתף. שי