חסרת אונים

כבר יומיים שלמים שאני כל היום במיטה, לא מפסיקה לבכות.
סילקו אותי מכל כך הרבה בתים, מאמא לאבא, מאבא לאמא, מאמא לסבתא, מסבתא לאבא, ומאבא לסבתא השנייה שם אני גרה היום.
המחשבה על כמה הייתי יכולה להצליח, רק אם היה לי בית יציב. רק אם היה לי בטחון.
נמאס לי להרגיש לא רצויה, נמאס לי להרגיש לא שייכת בכל מקום שאני נמצאת בו.
נמאס לי לשמוע את המילים ״תחזרי לאמא שלך״ או ״לכי לאבא שלך״ ו״תשני את ההתנהגות שלך אחרת לא תהיי פה״.
אני כמו כדור של עצבים וייאוש שעומד להתפוצץ. שורטים לי את הנשמה שוב ושוב בלי רחמים, הם לא קולטים בכלל את הנזק שהם גורמים לי.
אני בחורה כל כך אינטילגנטית וחכמה, מה שהופך אותי גם לכל כך מבוזבזת. אם רק היה לי בית נורמלי, הייתי מצליחה פי 5 בלימודים, היה לי כח להשקיע, היה לי יותר מוטיבציה.
אבל איך אני יכולה להתעסק בלימודים ולהשקיע בזמן שהנפש כל כך מוצפת? איך אני אמורה לקום בבוקר לבית ספר כשאני נמצאת על ספינה מתנדנדת ועוד שנייה שוקעת?
מפחיד אותי.מפחיד אותי לא להצליח, מפחיד אותי למצוא את עצמי בתור עובדת פשוטה, כשאני יודעת שאני מסוגלת לכבוש את העולם.
מפחיד אותי עוד יותר שאולי אני נכנסת שוב לדיכאון. היה לי דיכאון כשהייתי בת 13, כשעברתי התעללות נפשית קשה מצד אשתו השנייה של אבא שלי. לא הבנתי שזה המצב שאני נמצאת בו, בתור ילדה בת 13 גם לא ידעתי שיש דבר כזה דיכאון. לא ייחסתי את הבכי הלא פוסק, את ההסתגרות ואת המחשבות האובדניות לכך שמשהו לא בסדר איתי. זה נמשך חודשים ארוכים וקשים ומעולם לא טופל. בנס אני עוד נמצאת בעולם הזה. את מספר הפעמים שישבתי על גדר המרפסת ורציתי לקפוץ, לא ניתן לספור בשתי כפות ידיים.
והיום, אני כל כך מפחדת שאולי זה חוזר על עצמו.
אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם זה. השנה האחרונה הייתה הקשה ביותר. עברתי שלושה בתים תוך פחות מחצי שנה. שוב סילקו אותי. שוב אני לא רצויה. מתחילות לרוץ מחשבות, אולי משהו לא בסדר איתי? אולי אני עקשנית מדי, אולי אני מרדנית מדי, אולי אני צריכה להרגיע את הלוחמת שבי - אבל רק אני מבינה שזה בלתי אפשרי. החיים עשו אותי כזאת, שפשפו אותי מכל הכיוונים. נהייתי לוחמת עם שריון מברזל. אבל גם השריון הזה, ששירת אותי עד היום ועמד איתן, מתחיל להתמוסס. יש גבול לכמה שניתן לספוג ולהכיל. אני עומדת, לוחמת לבד, חשופה לכל החיצים.
דווקא עכשיו, כשנותרו חודשים ספורים לקו הסיום, חודשים ספורים לחופש שלי, לגיל 18 - אני נשברת. בא לי לברוח מהכל, לברוח לאיזה אי בודד, רק אני לבד, ולנשום. פשוט לנשום. אבל אני לא יכולה לברוח לשום מקום, העולם לוחץ עליי מכל הכיוונים. ההרגשה הזאת הורגת אותי, הכאב הזה בא כמו סכין בלב שמסובבים אותו ומסובבים אותו ולא מרפים. אני לא מספרת לאף אחד מה עובר עליי, אפילו לא לחברה הכי טובה שלי שתמיד עומדת לצדי ושעזרה לי רבות. אני פשוט לא רוצה רחמים.
אני פונה לפה, כבר מיואשת וחסרת אונים, רעבה לעצה או שתיים.