הבת בדיכאון

אני הייתי קוראת לבת לשיחה, אומרת לה שאני מודאגת השאלה שנשאלת האם יש לבת על מי לסמוך והאם היא סומכת עליך שתוכל לדבר איתך חופשי.
אמא'לה כדאי לנסות, זה גם משפר את התקשורת עם הילדים.
הבעיה היא שאנחנו פוחדים הרבה פעמים ממה שנששמע מהם אבל ממש מה לפחד

הי, אפשר לחשוב שהורים רבים קוראים את מכתבך ושואלים עצמם שאלות דומות: האם השינוי שחל בביתם (או בבנם) הוא מסימני גיל ההתבגרות או מעבר לכך - מצב הדורש התייחסות טיפולית. האבחנה היא מורכבת כיוון שחלק ממאפייני גיל ההתבגרות דומים לאבחנות קליניות שונות בגיל מבוגר יותר. במילים אחרות אין לי תשובה ברורה באשר לאבחנה. יחד עם זאת, הייתי מנסה לחשוב יחד איתך האם ישנם מצבים שבתך מחייכת או צוחקת או חווה הנאה מדבר מה בחייה? האם חל שינוי בהישגיה הלימודיים? האם יש שינוי בהרגלי אכילה או שינה לאחרונה?
מעבר לכך, גיל ההתבגרות עשוי להעלות חרדות אצל ההורים מסיבות שונות, שביניהן החיבור בין העוצמות שהילד חווה לבין המרחק הגדל בינו לבין ההורה. השילוב בין השניים הוא מתכון מצוין לחרדות עבור ההורה.
ההצעה המעשית שיש לי עבורך היא לא להתלבט אלא ללכת להתייעץ עם איש מקצוע. לתחושתי בכל מקרה תרוויחי מכך, שכן במידה ויאמר לך שהתנהגות ביתך היא בגדר הנורמה יהיה בכך משום הרגעה עבורך וייתכן זו תיהיה הזדמנות לקבל כלים, בשבילך כהורה, להבין ולצלוח את התקופה המורכבת הזו של גיל ההתבגרות. מאידך, במידה ותעלה אפשרות כי יש צורך בהתערבות טיפולית יהיה בכך סיוע משמעותי ומיידי לבתך. את מוזמנת להמשיך ולהגיב,שי