נימאס לי

ינאי הי,
אתחיל מהחלק האחרון מהמכתב שבו אתה מספר כי פרסמת את הדברים במקומות שונים וכל פעם אתה מרגיש מטומטם. אני יכול להבין כי פרסום הדברים וההרגשה שלא חל בהם שינוי אצלך נראים חסרי תכלית יחד עם זאת להרגשתי הם מאירים צד אצלך שנאבק לחיות חיים טובים יותר שמעוניין בקשר ולהרגיש שמישהו רואה ומרגיש את הסבל שלך. לתחושתי זה צד בריא ואפילו אמיץ שמתקומם נגד המצב הנוכחי ומבין (אולי לא תמיד) שיש אפשרות ליצור שינוי.
אפשר להבין עד כמה מסובך ומכאיב לחיות מבלי חברות משמעותית ועם הרגשה כי ילדים אינם מבחינים בך. בדידות היא אחד הכאבים החזקים. יחד עם זאת בדידות ניתנת להבנה וגם להקלה.
אני מבקש ממך שתספר עוד קצת על החיים שלך, כל דבר שתבחר ואני מזמין את חברי הפורום להגיב ונחשוב יחד כיצד לסייע לך. שי

היי שי, אני שמח שהחזרת לי תשובה
בתחילת כיתה ט' עברתי לכיתה של בגרות (כיתה שמתמקדים בה בהכנה לבגרות , תגבורים ושיטת לימוד כמו בתיכון) ויש בה 27 תלמידים שזה קצת , גם השנה אני ממשיך בכיתה הזאת .
הבעיה שלי היא שבתחילת השנה לקחו אותי ברצינות אבל אני החלטתי שבשונה מכיתה ח' אני אחייך לכולם ואהיה ילד נחמד מאוד.
קרוב לאמצע השנה התחילו לקחת אותי לא ברצינות (הבנות היו נדבקות אליי (לא בקטע של להעליב) והיו אומרות לי שאני חמוד והיו נהנות לדבר איתי והבנים היו מתייחסים אליי כאל אחד מהחברה אבל לא ממש בחברה) ועכשיו לא ממש מתייחסים אותי ברצינות ויש ילד אחד שאני רוצה שנהיה חברים טובים ?
איך אפשר לגרום לכולם לקחת אותי ברצינות?

ינאי הי, הייתי רוצה להבין את המשמעות"ברצינות" עבורך שכן אם הבנתי בתחילה היית מעוניין שייקחו אותך פחות ברצינות ולבסוף כתבת שאתה מעוניין שיקחו אותך ברצינות. ייתכן וחוסר ההבנה שלי היא ביטוי גם למידה של התלבטות אצלך: "איזה ינאי ירגיש עצמו הכי בנוח בחברת בני הכיתה?". נדמה כי קיים פער בין ינאי "האמיתי" לבין ינאי שירגיש עצמו מקובל וככזה שמתייחסים אליו בדרך שנעימה לו. אפשר לחשוב שקשה לחיות בפער שכזה ויתכן שרצוי לך לפנות לסיוע (אפשר גם קבוצתי) שיאפשר לך לצמצמם את הפער בין ינאי שבפנים לבין ינאי שבחוץ, ובכך יטב לך. אתה מוזמן להמשיך ולהגיב שי

תחליט מזה הרצינות הזאת שאתה מדבר עליה. קודם כל אתה חמוד ורק אכ אתה מתחיל להיות רציני. תפלס דרכך בחברה עד שאתה לאט לאט כובש את ליבות ידידיך והופך אותם לחברים שאתה נפגש איתם כל יום