פריקה נפשית

מאז שאני זוכרת את עצמי סבלתי מחרדה חברתית. פחדתי מאנשים ובעיקר מילדים בגילי וכמעט ולא דיברתי. יש לי שלושה אחים קטנים ולכן אני בקושי זוכה לתשומת לב מהמשפחה, ומאז שהייתי קטנה הייתי חייבת כבר להתבגר ולהיות חזקה בשביל כולם. למדתי לשקר ולעטות על עצמי מסיכה של רוגע ושמחה כשזה ממש לא היה ככה, אבל הבכי היחידי שלי היה בתוכי. במשך כל היסודי סבלתי מבריונות והצקות ולא היו לי חברים בכלל, זה החמיר את החרדה שלי ונכנסתי לדיכאונות. כשעליתי לחטיבה הגעתי לכיתה חדשה עם ילדים חדשים לגמרי וידעתי שזו ההזדמנות שלי. הכרתי ילדים חדשים ופתחתי דף חלק, אבל שתקתי רוב הזמן, כי פחדתי לומר משהו לא נכון. החברים שלי היו האנשים היחידים בחיי וסמכתי עליהם כמו אחים. אבל הם לא התייחסו אליי ככה בחזרה, והם פגעו בי, גם אם זה לא היה בכוונה. אבל המשכתי להיות איתם בגלל שהם היו החברים היחידים שלי. המצב הסתדר בסוף והשנה שעברה הייתה מדהימה. השתניתי מאוד והתגברתי על החרדה. אבל עכשיו הכל שוב מתחיל להתפרק. חברה שלי מתנועת הנוער עוזבת אותי ואת החניכה למען תפקיד אחר, והחברים הכל כך טובים שלי שסמכתי עליהם כל כך מתחילים לנתק איתי את הקשר. הם נפגשים כל הזמן בלעדיי ומדברים על כמה שטוב וכייף להם וכמה שהחברה האחרת בקבוצה שלנו הרבה יותר יפה ומוכשרת ומדהימה, ואני שומעת מהצד, שותקת ונפגעת. דיברתי איתם על זה אבל הם לא מתייחסים וזה מעצן אותי. זה מחזיר אותי ליסודי ואני מרגישה שהחרדה חוזרת. אני מרגישה שוב לבד ובמיוחד עכשיו בחופש. אני מדוכאת ואין לי עם מי לדבר ואני לא רוצה להתחיל לפגוע בעצמי למרות שאני מרגישה צורך בכך. אני חייבת תמיכה כדי להרגיש יותר טוב. בבקשה.