אנשים

שלום, בפנייה שלך לפורום את שמה במרכז את הההשפעה של ההתמודדות שלך על חייך החברתיים ולמעשה מצמצמת את החופש שלך לעשות דברים כפי רצונך. בשל עוצמת החוויה שחלק מההתמודדויות מעלות אצלך את נאלצת לעשות דברים שאף הם פוגעים בך (להימנע מללכת לחוג וגם לפגוע בגופך) ומביאים אף הם סבל.
כיוון שאני חושב שהיה טוב עבורך לפנות לדמות בוגרת (אפשרי לפסיכולוגית בית הספר או יועצת) על מנת שניתן יהיה לסייע לך, אולי תוכלי לומר מדוע לא מתאפשר לך עם עצמך לפנות לסיוע? שכן מענה מתאים עבורך דורש לשוחח איתך ולהבין לעומק את מהות קשייך. חשוב לי לומר שניתן לסייע לך וליצור שינוי משמעותי בחייך. את מוזמנת להגיב. שי

שלום. ממש לפני שהרגשתי שהעניינים מתחילים להחמיר (כלומר בסוף מאי או תחילת יוני) ישבתי לשיחה עם ההורים שלי. בשיחה ניסיתי להסביר להורים שלי את הסיטואציה. מיותר להגיד שהם לא ממש הקשיבו. ההורים שלי שניהם היו אנשים ביישניים בילדותם, אבל לאף אחד מהם הביישנות לא הפריעה ליצירת קשרים חברתיים ולא הפריעה להם בחיי היום יום שלהם. לכן כבר כשישבתי איתם ידעתי מה דעתם תיהיה והם לא איכזבו אותי. הם האשימו אותי בחוסר היכולת שלי, וצחקו עלי שאני עצלנית ושאין לי חשק בכלל לנסות לדבר עם אנשים, הם הקניטו אותי על הקשיים שתיארתי להם וחזרו והסבירו לי שהכל בדמיון שלי ושאם אני רוצה אני יכולה. לאחר ששבתי ו"הצקתי להם" הם התחילו להגיד דברים כמו זה שאין לנו כסף כרגע, או שטיפול פסיכולוגי הוא חזר משמעות ושפסיכולוגים לא מחליפים יחסי אנוש אמיתיים וחזרו להקניט אותי על חוסר היכולת שלי. לבסוף הם "נשברו" ואמרו שהם יראו מה הם יוכלו לעשות ככה שהפסקתי לדבר איתם על הנושא כי כבר ניהיה לי לא נעים והרגשתי שאני מרגיזה אותם.
אני כבר איבדתי תקווה בעצמי. חוץ מההורים שלי אני לא רואה עם מי אני יכולה לדבר (כיוון שמן הסתם לבד אני לא מסוגלת לפנות לפסיכולוג), ואם לומר את האמת הגעתי למצב שבו כבר נמאס לי לנסות, בגלל שכבר ראיתי מספיק את התגובות המזלזלות של הסביבה, עד למצב שאני כבר חצי משוכנעת בעצמי שאני פשוט לא בסדר ואני לא פעם מוצאת את עצמי נוזפת בעצמי על זה שאני מונעת מעצמי דברים אפילו שאני יודעת מה הסיבה האמיתית. אני לא מרגישה אמיצה מספיק לפנות ליועצת בית הספר כי היא "מפחידה" אותי ואני חושבת שיש לה דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלה מאשר להקשיב לילדה בת חמש עשרה מתבכיינת על דברים מטופשים שכל אחד יכול לעשות.

הי,
התחושה שלי מקריאה של דברייך היא שאת נושאת עמך התמודדות משמעותית לאורך תקופה ארוכה. התמודדות אותה את מתארת בדרך בהירה בוגרת ושקולה, ומחפשת אחר דרך להקל על הסבל אותו את מתארת. במילים אחרות, איני מרגיש נימה של "בכיינות" מקריאת מכתבייך, ולהפך. נדמה לי כי השאלה המרכזית היא כיצד יתאפשר לך לשתף איש טיפול בקשייך תוך התגברות על הקשיים שבחוץ (הורייך שאינם מעוניינים כעת לפנות לפסיכולוג) ואלו שמן הפנים (הקושי לפנות ליועצת). אנסה לסייע לך תחילה באלו מן החוץ: פנייה לפסיכולוג מעוררת לעיתים תגובה של חרדה ואיום שהיא טבעית ועל פי רוב מתפוגגת ברובה לאחר מספר מפגשים. חשבתי שאולי הורייך יסכימו שלא תלכי לטיפול כי אם להערכה בת 3 פגישות שבתומה הם יוכלו לשמוע מהפסיכולוג את דעתו על קשייך ורק אז תוכלו להחליט לגבי המשך. כיום יש אפשרויות שאינן יקרות ללכת גם באמצעות קופת החולים.
לגבי הקשיים מהפנים, החשש מפניה ליועצת קשורה לתחושות שהעלת בפנייה הראשונה של חוסר הצלחה ואולי שאינך מעניינת את סביבתך ושאולי ממש כפי שסביבתך אומרת את "מתבכיינת". כלומר, הסיבות שמכבידות עלייך אלו הן הסיבות שגם מקשות על פנייה ליועצת. אציעה לך שתי עצות, במידה ויש לך קשר טוב יותר עם המחנכת שוחחי איתה קודם או עם כל דמות בוגרת אחרת. אפשרות אחרת את יכולה לספר ליועצת את ההתלבטויות שלך כי את גוזלת מזמנה ולתת לה את האפשרות להחליט מה לעשות עם הזמן שלה. היא דמות בוגרת ויכולה לקבל החלטה עבור עצמה בעניין. את מוזמנת להמשיך ולפנות. שי

וואו! עם כמה שזה נשמע מוזר-- עודדת אותי עכשיו! חשבתי שאין עוד אנשים כמוני חחח ?? תראי..אני היום בת 16 וחצי..עד כיתה ז׳ הייתה לי הבעיה שלך בדיוק! רק שהבעיה הזו נגרמה כתוצאה מפגיעה מאוד קשה מהחברה.. כל הזמן הרגשתי שמסתכלים עלי! אני מכירה את ההרגשה. אם את עונה תשובה לא נכונה בכיתה הגוף שלך מתחי להתחמם ואת מרגישה מועקה ענקית שאין דברים כאלה! ככשמסתכלים מהצד זה לא ככ נורא, הרי אנחנו בני אדם וכולנו טועים. אבל ההרגשה הזו באמת בלתי נסבלת..
בכיתה ז׳ קיבלתי מכתב ש״הושיע״ אותי מהצרה הזו. במכתב היה כתוב שנבחרתי להיות חלק מחוגים לתלמידים מצטיינים. משום מה בחרתי חוג דרמה. החוג עזר לי למצוא בעצמי דברים שאף פעם לא ידעתי שקיימים בי! צד חדש לגמרי שממש אהבתי!הייתה לי הזדמנות לעמוד על במה חמש פעמים ובכל מחזה קיבלתי תפקיד ראשי! תראי מה זה! מילדה שמרגישה נחותה ככה, חסרת אופי,חסרת חברים,,הגעתי למצב של ביטחון בשמיים, חברים בכמויות ובעיקר הרגשה טובה! אז באמת ממליצה בחום! ורק שתדעי לך, שאת ענקית שפנית לכאן. שהיה לך את האומץ לכתוב את זה. גם אם זה אנונימי, זה עדיין מאוד חשוב שתשתפי ושתחפשי עזרה. בנוגע לפרקי הידיים- לא חושבת שזה רעיון טוב ככ.. תכתבי על דף את כל מה שמפריע לך ואז תקרעי אותו או תשרפי אותו. תמיד עובד :) בהצלחה!!!!׳