מה אני עושה?

שלום, אני בן 18, ליפני גיוס, למדתי בכיתה די טובה עם ציונים סבירים ותעודת בגרות טובה, עם שלושה אחים והורי. כבר כמה שנים אני שומר דברים בבטן ואני הדמות של "הילד הרע" בבית, הורי בחיים לא יבינו אותי למה אני עושה את מה שאני עושה, למה אני אף פעם לא מקשיב ואני מעדיף לצאת עם חברים עד הבוקר או להיות במחשב עם עצמי מאשר לצאת מהחדר.
מגיל 13 בערך אני מרגיש שאני לבד אני מרגיש שאין מישהו במשפחה שלי שאני יכול לדבר איתו, אף אחד לא באמת יבין אותי ואין לי גם קשר כזה במשפחה של לדבר על דברים כאלה. אף פעם לא היה לי קשר עם בן משפחה שהייתי מדבר איתו על מה שאני מרגיש ותמיד כל פעם שצועקים עליי על זה שאני חוזר עם ריח של סיגריות, על זה שהיום והלילה שלי הפוכים והעובדה שלהורים שלי אכפת יותר מהעבודה שלי יותר מימני - תמיד אני שומר את הכול בבטן ומעדיף לא לענות כי אם אני יענה אני יפרוץ בבכי.. היום הייתי אמור להתעורר ב 6 למיונים של חיל הים והאייפון שלי נכבה בפתאומיות (30% סוללה) ותכננתי ללכת וסוף סוף לישון מוקדם בגלל שאני יהיה עייף בלילה וככה לסדר את השעות שלי, וגם להוכיח להורים שלי שאני יכול ללכת בלי שהם יעזרו לי אבל הפלאפון נכבה והשעון לא צלצל וקמתי ב 7 בבוקר במקום 6 לבוקר של צעקות, בוקר שעוד פעם אני לא יכול לדבר בגלל שיש שעומדות לי הדמעות בעיניים ואני לא יכול אפילו להסביר את עצמי. אני מרגיש כאילו אבא שלי ויתר עלי מזמן אבל אני יודע שהוא לא, אמא שלי כל הזמן מחממת אותי עליי וההורים שלי מאבדים את האמון בי שאני כל פעם רוכש מחדש. אני עובד תקופה לא קלה, אני מודה שאני עושה הרבה שטויות כשאני יוצא עם חברים אבל זה מה שאני, התרגלתי להסתגר בתוך עצמי, להראות שהכול בסדר אבל ההרגשה היא תמיד הרגשה, תמיד אני מרגיש חרא כאילו כל העולם נגדי ואני פשוט לא מצליח להסביר את עצמי.
בכל בוקר אני גם מתעורר בהרגשה הזאתי, עוד יום עם עצמי, מקווה שהיום יהיה פחות רע מאתמול אבל אני יודע שאיך שהוא תמיד היום ייגמר בזה שאמא שלי תצעק עליי על זה שלא סידרתי את החדר או על זה שאני יושן ביום ובלילה לא בבית.

אני לא מבין מה הבעיה שלי למה אני פשוט לא יכול יודע שאני שזה לא ישנה כלום - אף אחד לא מאמין לי בבית, אסור לסמוך עליי.להסביר את עצמי, גם שאני לא אשם אני אף פעם לא מצליח לדבר בשביל להסביר את עצמי.. כל פעם יש לי את ההרגשה הזאת שאם אני ימשיך לשמור בבטן יום אחד אני אתפוצץ וכל פעם אני עובר את זה לבד בלי שאף אחד באמת יודע מה קורה לי - כולם בבית חושבים שהחיים שלי זהב.

מה לעשות?