איזו שנה נפלאה

עברתי שנה מדהימה. שנה מדהימה יחסית לשנים הקודמות שהיו בעבורי סבל והשרדות יומיומית. אז כן היו חיכוכים עם אבא שלי פה ושם ונפילות חדות במצב הרוח, התפרצויות זעם של אבא שלי אבל זה כבר ברגיל (לומדים לחיות עם זה ולהתעלם מהמילים שלו), נבלעתי לשגרה והיו לי הרבה רגעים קשים, אבל בסופו של דבר - היי! זאת השנה השלמה הראשונה בחמשת השנים האחרונות שלא סילקו אותי מהבית לשום מקום! איזו שנה נפלאה. גם אם אבא אמר לי כמה פעמים ״תעופי מהבית לאמא שלך לא רוצה אותך פה״ זה היה מתוך עצבים והוא לא התכוון לזה נכון? או שהוא כן התכוון? ופשוט יש לי מזל שיש לו את אשתו שמושכת אותו לקרקע? די ברור שהוא רוצה את השקט שלו, וגם די ברור סדר העדיפויות שלו: 1. אשתו 2. כל השאר, ביניהם גם אנחנו הילדים שלו, איפשהו. באיזשהו מקום למדתי לקבל את זה, חוץ מזה שיש לי מזל שהיא באמת אישה טובה, דואגת לי ומכניסה את אבא שלי לקצת שיווי משקל. אבל יש מצבים שאפילו היא לא יכולה לעזור. מלחמת הגירושים הזאת בין ההורים שלי נמשכת כבר 10 שנים, וכנראה לעולם לא תגמר. איכשהו תמיד מכניסים אותנו, הילדים, למלחמה הזאת. אם זה בהצבת אולטימטומים כמו ״תבחרי זה או אני או היא״ או ניבולי פה אחד על השני באוזניים שלנו, לא משנה כמה נגיד שאנחנו לא מעוניינים לשמוע. נמאס לי לחשוב על כל צעד שאני עושה, לפחד שאולי ששוב יסלקו אותי, ינעלו את הדלת ולא יתנו לי להכנס. אני מרגישה שאני מתחילה שוב ללכת לאיבוד ולשקוע בדכאון, ממש כמו שקרה לי בעבר, בעיקר כי אני מרגישה שהכל חוזר על עצמו בדיוק כמו פעם. אני יודעת שכנראה התחושות האלה נובעות מאיזו בעיה שטמונה בי, צלקות מילדות די נוראית. אני מרגישה שזה מן גלגל, שכל פעם שיש תקופה טובה יותר אני מנסה להאחז בה, אבל הנפילה תמיד מגיעה. תמיד. אני מרגישה שזה הפך להיות מעין הלך רוח אצלי, משהו דכאוני שלא משנה כמה אני רוצה ומתאמצת אני לא מצליחה להתנתק ממנו. עד עכשיו נותרתי די אדישה למילים שאבא שלי זורק פשוט כי כבר התרגלתי, אבל במקרים האחרונים האדישות הזו התפוגגה. אני לא מוכנה לקבל יותר את היחס הזה ואת ההשפלה. הוא זכה בילדים מדהימים, מוצלחים ומוכשרים, שלמרות שעברו איתו טרור שלם עדיין סלחו לו ולא נטרו טינה. אני חוזרת הביתה מהבסיס לסופ״ש ופשוט לא בא לי. לא משנה כמה אני אנסה להיות בסדר, תמיד הסתכלו על המקומות בהם אני מועדת. כמו שכבר הבנת אני חיילת, פשוט כתבתי פה כי הרגשתי צורך לפרוק כמו שעשיתי כאן בעבר כשהייתי צעירה יותר, וכי אני חייבת עצה. פסיכולוג זו לא אופציה כי אין כסף, וקב״ן גם לא כי אני רוצה עתיד צבאי ואני מפחדת שהמצב הנפשי הזה יפגע בי. אשמח לקבל עצה מה אני יכולה לעשות עם המצב הזה ואיך אני יכולה להשתחרר מהתחושות האלה שחוזרות כל הזמן.