תעזרו ליי

הי המכתב שלך נוגע ללב ומתאר מציאות מסובכת והתחושה שמועברת היא של חוסר מוצא.אתה מספר על הרגשה שאתה דחוי ופגוע הן מצד חברייך והן מצד הורייך (המאמצים והביולוגיים אם הבנתי).הרצון למות מובן אצלי כביטוי לבדידות ולסבל שלא מוצאים הרגעה.יחד עם זאת אפשר לשמוע את הניסיון שלך שמישהו ידע על הדבר הכואב שמתרחש אצלך ואולי בכך אתה גם מבטא תקווה שהדיבור על שמתרחש אצלך בלב יביא לשינוי. אני מעודד אותך לספר ליועצת בית הספר או לעובדת סוציאלית על שקורא לך ועל הכאב שאתה מחזיק. נדמה לי שהן שיוכלו להקשיב ולסייע לך.כמובן שאתה מוזמן להמשיך לכתוב כאן.שי

אבל אני מגמגם אני מפחד לדבר למישהו שיעזור לי אני מפחד לדבר עם אנשים אנשים מיתרחקים מימני כולם חושבים שאני מטומטם אוטיסט אבל אני לא זה ביגלל הגימגום .ההורים שלי לא רוצים לישמוע אותי אני שותק כל הזמן בבית בבית ספר ביגלל שאני ידבר מגמם צוחקים עלי חופר מגמגם מעצבן תיסתום אני מיתבייש לדבר אני מפחד לדבר עם אנשים אני רגיל שאף אחד לא יקישב לי..ביגלל זה אני מפחד מאנשים לא מבקש עזרה בורח מאנשים שרוצים לדבר איתי יש לי פחד מאנשים ביגלל שאני מגמגם אני לא יודע מה לעשות יותר אני בדיכאון אני רוצה רק ליתאבד!!!

הי,
מגלה מכל סוג שהוא יכולה להעמיס על הנפש, ביחוד כשהסביבה מתנהגת בחוסר רגישות כלפייך. ננסה להסתכל על כך משתי דרכים. הראשונה, היא המעשית, האם היה ניסיון לטפל בגמגום? שכן על פי רוב ניתן לטפל בגמגום ביעילות. השניה היא האם הגמגום אומר עלייך משהו מלבד היותו קושי לבטא מילים? אין ספק שיתכן ומסביבך מגיבים לעיתים בחוסר רגישות, אך האם זה הופך אותך למגמגם או פשוט לנער עם תכונות רבות ויפות שבין אלו יש גם גמגום. ניכר שאתה נער רגיש ובעל יכולת ביטוי ונדמה לי שכל מי שמכיר אותך מעבר לזמן קצר יתרשם מחלקים אלו אצלך והגמגום ישכח לו במהירות. שי