הצילו אני צריך עזרה

שלום. קוראים לי ישראל(שם בדוי).אני לא כל כך מנוסה בזה ולקח לי קצת זמן לעכל את זה אבל אני צריך לדבר עם מישהו.אני סובל!!! חשבתי על התאבדות כבר כמה פעמים אבל אין לי את האומץ וחוץ מזה זה כאילו נתתי להם לנצח.כשאני אומר להם אני מתכוון לכל הילדים שצוחקים עליי שאני חירש,שמן,חסר חיים,חסר חברים,כאפות,מטומטם ויש כאלה שאפילו קוראים לי זין קטן. אני בכיתה ט ובעיקרון זה התחיל בכיתה ז,סוף שנה,הלכנו לבריכה כל השכבה(באותה תקופה צחקו עליי אבל לא כזה הרבה) היינו במקלחות,נכנסתי להתקלח כשרק וילון מפריד ביני לבי 64 ילדים,ופתאום מישהו פתח את הוילון.ואז כולם התחילו לצחוק על זה שיש לי זין קטן, שאני בהיריון(כי מרוב שאני שמן יש לי סימני מתיחות בבטן)ושאני הגרסא הלבנה של סופו שחורציאניטיס ממכבי ת"א.בכיתי,התלבשתי, והלכתי לבית ספר ברגל כמו כולם(כי הוא לא היה רחוק מהבריכה אז לא היה אוטובוסים)אבל לא כמו כולם,הייתי לבד,כלכך לבד.נגמרה השנה וכמעט שכחתי מהסיפור.כשהתחילה השנה הבאה הבנתי שלא חסר מי שיזכיר לי. הגיעו ילדים חדשים וכולם הספיקו להתעדכן באותו סיפור.עברה חצי שנה של ירידות בלתי פוסקות ואז משהו אחר קרה. אותו ילד שפתח לי את הוילון,זוכרים אותו? התחלתי בדיוק להשתלב מחדש והפסיקו לצחוק עליי הרבה,עדיין צחקו אבל פחות,התיישבתי בחדר אוכל בשולחן של אותו ילד שפתח לי את הוילון וסתם דיברנו.פתאום הגיע מישהו ובטעות הפיל את כוס המים שלי על אותו ילד,שהתעצבן והתחיל עם סדרת ההשפלות שכלכך רציתי לשכוח ואז כשקמתי וצעקתי לו מספיק הוא לקח מזלג וזרק עליי.המזלג נתקע לי עמוק בתוך היד,כמעט עד סוף השיניים.התחלתי לבכות והוא במקום להתנצל התחיל לצחוק עליי שאני תינוק בכיין ושזו כולה שריטה.ברחתי מהמקום ולמרות שלא נגמר היום לקחתי את התיק שלי ויצאתי משטח בית הספר. אני מצטער כואב לי להמשיך