מצטערת

מצטערת שאני שוב פונה לכאן ואולי מציקה, אבל אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. אני מרגישה בדיכאון כבר הרבה זמן, והמצב שלי בקרשים. אני לא יודעת עוד כמה זמן אצליח לסבול, כי אתמול כמעט נכנעתי ולקחתי את הסכין במטבח. כמו תמיד, החתול עצר אותי מלעשות משהו. ניסיתי לדבר עם ההורים שלי, אבל הם אומרים שאני מושפעת מההתבגרות, מהתקופה הלחוצה, מההורמונים ושזה יעבור עוד מעט. אני לא יודעת למי עוד לפנות, מה אני יכולה לעשות? שוב דבר לא מצליח להוציא אותי מהבור הזה.