סובלת בבית

אני סובלת בבית. אני רבה עם אמא וסבתא שלי כל הזמן, ובוכה. אני בוכה כל יום וכבר נמאס לי אני בוכה לכרית, מחבקת דובים, צורחת אל תוך המיטה, מרביצה לקיר כי אני לא יכולה להראות להן שאני בוכה או שרע לי. הן לא יבינו אותי.
הן הענישו אותי על החוצפה שלי אבל בפועל לא אמרתי אפילו רבע ממה שאני חושבת.
לרוב אנחנו רבות על זה שאני ישנה הרבה, ועכשיו חופש,מה עוד יש לי לעשות? אני כועסת. כי אין כסף בבית ובגלל זה אני אפילו לא חושבת על ללכת לסרט שלא נדבר על לבקש מאמא שלי כי התשובה תמיד תהיה לא. הן טוענות שאני ישנה עד שעות הצהריים המאוחרות ולא עושה כלום בבית. מה יש לי לעשות? בצהריים כולם הולכים לבריכה או לים, ולי אין את הכסף ללכת לשם. וגם כשיש לי אפשרות לצאת לעיר ב*חינם* עם חברות היא לא מרשה כי ב10 אני צריכה להיות בבית וכולם יוצאים רק ב11 בלילה ככה שאין טעם לצאת.
ואני פשוט יושבת בבית כל החופש, בוכה, ואף אחד פשוט לא יודע. אין לי לאן עוד לפנות חשבתי אולי לברוח מהבית כי פשוט אין בי עוד כוחות יותר אנחנו רבות כל יום בלי הגזמה. אני מקבלת איומים ועונשים ולא מספיק שאני בכלל לא יוצאת אז יש לי עונש גם לא לצאת. גם אם ארצה לצאת בשעות לא מאוחרות אני לא יכולה כי מ5 עד 7 וחצי כל יום אמא שלי עובדת ערב, ובצהריים חם מידי, או שוב, כל החברים שלי בבריכה או בים.
אני בודדה לא מתראת עם חברים לא יוצאת למקומות יושבת בפייסבוק ורואה איך כל החבריםן שלי באילת חול טבריה או סתם בסרט ואני בבית
וזה פשוט עושה לי רע ואני רוצה לעוף מהבית לשבוע ואין לי לאן אני לא ארגיש בנוח להשאר אצל חברה שבוע למרות שאני יודעת שהן יסכימו, אין לי משפחה בארץ חוץ מאמא וסבתא ובהחלט אין לי כסף לברוח מהבית. אני צריכה עזרה ואני לא מאמינה שאני פונה לפה. כנראה שהמצב שלי כבר על הפנים. אני מתחננת לעזרה אני צוברת השפלה וקללות ביום יום ואני אפילו לא יכולה להתרענן בחוץ קצת בלי זה כי אין לי לאן עם מי ובאיזה כסף.