דואג לבן שלי

שלום גדי,
מדבריך אני מתרשמת שיש סהחלט מקום לדאגה שלך. אולי דאגתך גבוהה יותר מכיוון שאתה לא חי עם הבן ואתה לא יכול להיות על המשמר כל הזמן. אולי גם אתה מאשים את עצמך במצבו בעקבות הגירושין?
אני כן מתרשמת מקשר טוב ביניכם, יש ביניהם תקשורת ושיתוף. זה לא מובן מאליו. אני מקווה שהקשר הטוב והאמפתיה שאתה מגלה ובוודאי הוא מרגיש ממך אליו, תעזור לו ותעודד אותו. הפגיעה העצמית, עד כמה שאני מבינה נובעת מהצורך להרגיש, במקום שהמילים לא יכולות לבטא את הרגשות. תעודד אותו כמה שיותר לבטא רגשות, תבטא בעצמך את הרגשות שלך כמודלינג עבורו.
טוב שאתם מטפלים בו אך לדעתי יש כמה דברים לא כשורה: לא ייתכן שהילד במצב כזה ואין ביניכם דיבור, בינך לבין אישתך לשעבר. אתם צריכים איש מקצוע שיגשר ביניכם. אתם צריכים לשים בצד את הריבים והמשקעים שלהם, אחד לשני.
לגבי הטיפול, לדעתי הבעיה של הבן שלך צריכה להיות מטופלת ע"י פסיכולוג קליני ולא ע"י מטפלת באמנות. בנוסף, המעקב הפסיכיאטרי הכרחי ובצורה מסודרת. אל תחשוש לגבי תרופות, הן לא מזיקות, מזיק יותר מה שהוא עושה לעצמו והסבל הרב שלו. תורופות מביאות למצב כזה שהטיפול הפסיכולוגי יוכל להועיל יותר, הן אמצעי ולא מטרה. היום יש תרופון מצוינות, הרפואה התפתחה
אם כבר מדבירם על אשמה ואחריות, עצם העובדה שאתם , ההורים שלו לא מדברים ביניכם, ויש ביניכים משקעים, ייתכן שמגבירה את הסבל שלו. אתם מוכרחים להגיע בעצמכם לאיש מקצוע קלב הדרכה וייעוץ.
בהצלחה רבה,
מקווה לטוב,
שלי ורדי