היי

הי ענבל,
טוב, למרות שזה וירטואלי אני שולחת לך חיבוק גדול..
חלק גדול מהבעיה הפסיכולוגית שלך זה שאת מרגישה בודדה מאד. הפחד להיות חולה או להרגיש כאבים הוא סימפטום ל עיות אחרות, עמוקות יותר, כך את מתעסקת עם הפחד והמחלות ופחות עם הדברים הכואבים האמיתיים.
את באמת צריכה טיפול . האם אמך מודעת למצב שלך?. אני מתכוונת לחומרת המצב ולדחיפות שיש בטיפול פסיכולוגי. יש אפשרות לקבל טיפול ללא עלות כספית מטעם המדינה, מטעם משרד הבריאות במרפאה לבריאות הנפש לנוער, המקומית במקום מגורייך.. היא צריכה לפנות מיידית , אני מקווה שיש לך דיבור איתה, למרות שנדמה לי שלא כל כך, אם היא לא זמינה לתת חיבוק כשאת צרי כה..
הרופא שלך יכול לעזור לך, לדבר עם האם ולפנות אותכן.. יש גם עובדות סוציאליות שמטפלות בחלק מבעיות של נערות בגילך. אולי אפשר להיעזר בשירותי הרוווחה.
אם העניין לא מתקדם , צרי קשר בתחילת הלימודים עם היועצת שלך ותשתפי אותה בצורך בטיפול והיא תעזור לאמא. אך נראה לי שאת צריכה יותר דחיפות, את צריכה כבר בקיץ להיות בקשר עם איש מקצוע,
יש לך סיפור חיים לא פשוט כנראה ותצטרכי לא להיות לבד עם זה להרבה זמן.
תכתבי לי שוב אם העניין לא מתקדם ומה עשית או לא עשית בנדון,
שולחת לך עוד חיבוק ומחזיקה אצבעות,

שלי

שענית לי..
קוראים לי ענבל, חברה שלי אחר כך כתבה פה הודעה מהמחשב שלי ואז שמנו לב שגם השם משתנה..(היא לא קראה את מה שכתבתי בשביל הפרטיות שלי אבל היא קראה את מה שענית לה), עכשיו אני כותבת ממחשב אחר, אני מאוד מצטערת על הבלאגן בהודעות..

אממ מה שרציתי להגיד זה קודם כל- תודה.
ורציתי גם לפרוק עוד קצת, עכשיו למשל, אני באחת ההסטריות המפגרות שלי, אני לא מאמינה שאני בכלל מצליחה לכתוב כמו בנאדם, אני מתביישת להסביר ממה אני כל כך מפחדת עכשיו, אבל אני צריכה לקום ממש מוקדם מחר בבוקר ואני לא מצליחה להירדם אז חשבתי שאם אני אכתוב פה זה יעזור לי..
איך אני אסביר את זה..אני כותבת ו-בוכה, אני לא מבינה אפילו למה, הלוואי שידעתי, קודם ישבתי על הספה בסלון ובכיתי כמו מטורפת, הרגשתי כאילו הנשימה שלי הולכת לעצר כל רגע, הרגשתי שאני הולכת להיחנק, ולמה?
אני מרגישה שאני מתפרקת, שאם מישהו לא יחזיק אותי עכשיו אני אמשיך להתפרק לאט לאט, אני כל כך נואשת למישהו שיחבק אותי, חזק חזק וישמור שאני אשאר שלמה, למישהו שיחבק אותי כל כך חזק שגם החלקים שהתפרקו כבר יחזרו להיות כמו קודם, כמו למשל- הביטחון העצמי שלי, וההערכה העצמית שלי, והכבוד העצמי שלי!! אני מרגישה כאילו הגוף שלי, ממש פיזית, פשוט מתפרק ושאם מישהו לא יעשה משהו הוא פשוט יתפרק לגמריי והנשמה תצא, ואני יודעת שאני נשמעת כמו פסיכית, אני גם מרגישה כמו פסיכית, אפילו לא שמתי לב מתי התחלתי לאבד את השפיות. אני לא מבינה מה עובר עליי אבל אני רוצה שזה ייפסק..אני צריכה מישהו שיחבק אותי חזק חזק חזק ויגיד לי שהכל בסדר, שאני בסדר ושאני אמשיך להיות בסדר, ושמישהו ייגרש את המחשבות הרעות, וכל פעם שאני במצב כזה אני מוצאת את עצמי לבד, פשוט לגמריי ל-ב-ד.
עכשיו למשל אני לבד בסלון, וחשוך פה והאווירה פשוט קרה כזאת וריקנית כזאת, ורע לי ונמאס לי ואני לא עומדת בזה יותר!!

בקשר למה ששאלת, אמא שלי לא יודעת כל כך איך אני מרגישה, זה גם לא מעניין אותה, בכלל לא, כמה פעמים ביקשתי ממנה שתמצא לי פסיכולוג והיא בכלל לא מאמינה לי שאני צריכה פסיכולוג, היא יודעת שאני פרנואידית בקשר לבריאות שלי אבל אני לא חושבת שהיא יודעת שזה עד כדי כך, ובבקשה אל תגידי לי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לספר לה, כי זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות..