חברה בדיכאון

המחנכת: "יובלי, זה בשבילך"? יובל: "לא, אני ברוך השם בריאה בנפש". המחנכת: "אז בשביל מי זה"? יובל: "סתם... לא משנה, בשביל אף אחד". הדיאלוג הזה לא חשוב לסיפור, זה סתם כדי להראות את חוסר הרצינות. ממתי למחנכת מותר לשאול שאלות כאלה?!?). בסוף הצלחנו איכשהו לגרום למחנכת ללכת, ואז היועצת אמרה לנו: "כן, ספרו". אני: "אפשר בבקשה ללכת לחדר שלך או משהו כזה? לא נעים לי להגיד את זה בפורום הזה". היועצת: "לא, באמת שאין צורך בכך. אתן יכולות להגיד לי כאן". סיפרנו לה, היא כל הזמן קטעה אותנו באמצע בהסתכלות על השעון שלה או משהו-היא אפילו לא טרחה לשבת. בסוף היא שאלה אותנו: "איך קוראים לכן, תזכירו לי"? מה להזכיר?1 היא בכלל לא מכירה אותנו. לא משנה. אמרנו לה את השמות שלנו וביקשנו, התחננו שלא תספר לאף אחד שאלה אנחנו. היא הבטיחה. הכל היה בסדר. שעה אחרי השיחה עם היועצת, יפעת באה אליי ואומרת לי: "מעיין, את ויובל הלכתן ליועצת וסיפרתן לה את מה שאמרתי לכן"? אני: "מה"..? אני ויובל ירדנו לחדר מורים כדי לדבר עם המחנכת שבדיוק הייתה בשיחה. היא כנראה כבר ידעה מכל הנושא, והיא אמרה לנו: "כן, בדיוק רציתי לדבר איתכן, חכו בבקשה עד שאסיים את השיחה". אני ויובל חיכינו לה משהו כמו חצי שעה מחוץ לחדר מורים, הפסדנו שיעור שלם עד שהיא הועילה בטובה לפתוח לנו את הדלת. בסוף דיברנו איתה וסיפרנו לה (היא כבר ידעה מזה) ושאלנו אותה למה היועצת סיפרה ליפעת שאנחנו סיפרנו לה את זה. המחנכת אמרה לנו: "מה פתאום!? היא לא סיפרה לה. יפעת גילתה לבד". שטויות. יפעת אמרה לי בפירוש: "את ויובל הלכתן ליועצת". נכון שהיא סיפרה את זה רק לי וליובל, עד כמה שידוע לי-אבל היא לא יכולה לדעת אם רק אני הלכתי, או אם רק יובל הלכה, או אם שתינו ביחד. היא סיפרה את זה לעוד ילד, אבל הוא לא כזה פולני ודאגן שיטרח לעשות משהו. קיצר היה סיפור, כולם אמרו לי וליובל שאנחנו הפגנו חברות טובה וכו', אבל יפעת לא הסכימה לדבר איתנו. היא כמה חודשים לא דברה איתנו, עד שהתקרבנו עוד פעם ועכשיו היא כן מדברת אתנו. היא סיפרה לנו שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון, והיא אצל פסיכולוגית או משהו, קיצר-היה משהו בדאגה שלנו, לא סתם סיפרנו ליועצת.
אז למה כתבתי את כל זה? יש לנו ילדה בבי"ס שנולדה עם איזו מחלה (לא משנה) והיא לומדת אתנו חלק מהשיעורים. היא התחילה להראות לי וליובל ולעוד ילדה (כנראה שאנחנו הפסיכולוגיות של הבי"ס) כל מיני שירים עם נטיות אובדניות ודברים כאלה. אני לא אכנס לזה יותר מדי, הלכנו שלושתנו למחנכת והיא אמרה שהיא תטפל בזה, לא עשתה כלום. אני לא יודעת מה לעשות כי גם אנחנו סובלות מזה, זה מעצבן כל הזמן לשמוע את השטויות האלה של "בא לי למות, בא לי למות". להשאיר את זה ככה או לפנות למישהו? ואם כן, אז למי? אין לנו ממש על מי לסמוך בבי"ס הזה...
תודה (וסורי על האורך חח...)
מעיין.

שלום מעיין,
יש לך הרבה אומץ והרבה מצפון, כנראה את צודקת שאת ויובל נהייתן הפסיכולוגיות של הכתה הזו, יש לכן עתיד...
אתן מקשיבות נכון והחברות מרגישות בנוח לשתף אותכן בבעיות שלהן.
אין לי ספק שאת צריכה לשתף מישהו שוב ולהעביר את האחריות והדאגה למבוגרים. למה שלא תספרי להורים ותבקשי מהם להתערב - והתקשר להורים של החברה או לדבר בעצמם עם הצוות החינוכי, קרו וקורים דברים כאלה. אני חושבת שיש עלייך לחץ גדול ועול כבד. למרות הלב הרחב שלך, את צעירה מדי כדי לשאת אותו.
מהמקרה של החברה הראשונה אפשר להבין שאחרי זמן מה הבינה שעשיתן בשבילה את הדבר הנכון. ולעתי היא מודה לכן בליבה היום. הרבה פעמים, עצם השיתוף החוזר ונשנה בבעיות מסגיר את המשאלה שהחברות יגלו את הסודות ויזעקו לעזרה.

כל הכבוד על האומץ, והתלבטויות האחריות (תמסרי הנ"ל גם ליובל..)
שלי ורדי