רע לי בחיים

ידעתי להבחין בין טוב לרע והפסקתי עם ההקאות(שגרמו לי לנשירת שיער ולחור בשן הקדמית)
את בטח תגידי לי שכדי להרחיב את המעגל החברתי כדאי לי ללכת לחוגים ולכל מיני מסגרות כדי לפתח, הבעיה ששום דבר לא מעניין אותי, אין לי חשק לכלום.
יש לי חבר אחד, הוא החבר הכי טוב שלי.
רק שבזמן האחרון הוא נהיה קר ומרוחק, כל הזמן עם פרצוף רציני, ונמאס לי להיות בחברתו. אני רוצה שיהיו לי כבר חברים אחרים!!, ויודעת מה? לא חייב חברים אמיתיים, אלא סתם חברים, העיקר לבלות בחברת אנשים ולהנות ולצחוק ולשכוח מכל הבעיות שמטרידות אותי.
הבעיה עם החבר היא כזאת: הייתי במשך תקופה ארוכה מהחופש אצל משפחה בחו"ל, ושבוע או שבועים אחרי שחזרתי התקשרתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה לצאת החוצה, הוא אמר בסדר, וכל הזמן שהיינו בחוץ הוא היה קר אליי והיה רציני מדיי ולא דיבר איתי, והוא ככה גם בבצפר עם כולם,
הוא כבר לא צוחק איתי, אנחנו היינו צוחקים המון ביחד, והוא כבר לא צוחק והוא מתרחק ממני:\
אז החלטתי גם להתרחק ממנו, אבל אין לי עם מי להיות וזה קשה:\
ואני רק חושב על החיים שאחרי בית הספר, איפה אני אוכל להכיר חברים? באיזה מסגרות? המחשבה שבעקבות האופי שלי אני אצטרך לבלות את כל חיי לבד, כל כך מכאיבה לי:\
היה לי נעים לפרוק ואשמח אם תביעי דעתך.

שלום לך,
לא יודעת אבל משהו בדברים שלך, זה שכתבת הרבה ובסוף הוספת שזה עשה לך טוב לפרוק , אומר לי שיש תקווה. עד כמה שאתה סובל, הצורך העז שלך לשנות את המצב יביא אותך לזה.
הסמפטום שבחרת, כמו הפרעת האכילה שלך, דוקא מפחיד אותי מאד. כי אתה יעלול להתמכר ולהידרדר עוד יותר ללא שליטה.לא הבנתי עד הסוף באיזה שלב אתה עם הפרעת האכילה, האם הפסקת את ההקאות? האם אתה מרגיש שאתה שולט בהפסקה הזאת?האם עברת לדיאטה קיצונית? אולי אתה חושב שיצאת מזה ולמעשה אתה עוד עם הפרעת אכילה ושוב תתחיל להקיא.. תזהר! זו מחלה ערמומית, שלא עוברת מהר. ...
לגבי הבדידות- בהבעיה שלך מזכירה חרדה חברתית, אני מניחה שיש סיבות טובות למה קשה לך להתקרב לאנשים, משהו בחויות שלך עד היום בבית, בקרב המשפחה ובבית הספר ובהיותך חלק מקבוצה גרם לך להיות חשדן, חששן, לפחד מאינטימיות, מקירבה, שמא יגלו אצלך משהו פגום, שמא יפגעו בך רגשית, תחושה שאתה נחות ולא בשל ביחס לאחרים. אני חושבת שיש לזה שורשים בבית, אולי יש לזה קשר לתלותיות יתר בהורים שלך (נפשית ופיזית, אך לא בהכרח פיזית), אולי גוננו עליך יותר מדי ונתנו לך הרגשה שאתה לא מסוגל, ואז יש תחושת חוסר מסוגלות כשאתה משווה את עצמך עם בני גילך., אולי לא מספיק איפשרו לך וחיזקו אצלך את גילוי הדחפים והרגשות הספונטניים שלך. ואולי גם המשפחה שלך מסוגרת וחשדנית כלפי העולם... יכולים להיות הרבה מקורות לחרדה חברתית...
מהסיפור עם החבר היחיד שהתרחק ממך, אני לומדת שאתה נפגע ומתרחק , זה מנגנון ההתמודדות כדי להיפגע פחות, מוותר מרצונוך על הקשר ולא מצפה מהקשר הזה יותר.
אתה נשמע לי אמביוולנטי לגבי יצרית קשרים, אתה לא תלך לחוגים למיניהם, כי לא בא לך להכיר, אך גם אתה רוצה להכיר... אני מסכימה איתך שאתה עצור, לא חופשי , מודע בכל רגע לאיך אתה נראה בפני אחרים, יותר מדי חושב, לא נותן דרור לדחפים, לרגשות ולספונטניות.
לא יודעת שום דבר על הבית, אך הרבה כנראה לא מקשיבים שם, כמו בסיפור על בר מצווה. אני סקרנית לדעת איך הוריך מתייחסים לבדידות שלך, האם רואים ומבחינים בכאב שלך, האם מדברים אתך על זה, האם הבחינו בהפרעת האכילה שלך, הרי היו תופעות כל נשירת שער....
נדמה לי שגם בבית אתה מאד לבד, כי לא רואים, ואתה לא מנסה להראות אך משתוקק שמישהו יראה ויבין מה שמתחולל בנפשך.
חשבתי שכתיבה בפורומים למיניהם של מתבגרים יכולה להועיל לך, בתקשורת עקיפה אתה מצליח להעביר את המסרים והרגשות שלך טוב מאד, וכן אתה מודע במידה מסוימת לעצמך.זה מצביע על בגרות. אולי תיפתח מעט יותר דרך כתיבת בלוג, התייחסות ותגובות לאחרים. תמצא שאתה לא לבד ויש שותפים לבדידות שלך....
אני לא ייודעת אם היית רוצה אבל גם טיפול פסיכולוגי היה מתאים,במיוחד טיפול קבוצתי לנערים /ות בגילך עם קשיים חברתיים..השאלה האם תוכל לומר להוריך שאתה מעוניין בטיפול כזה.
העצה שלי: לא לעשות כל כך חשבון לאחרים,תתעקשה על מה שאתה רוצה.
מחזיקה אצבעות,
שלי ורדי

ערב טוב:]
אכן הפסקתי להקיא, כבר למעלה משנה שאני לא מקיא.
לגבי ההתייחסות של ההורים שלי לבדידותי, ההורים מכחישים את המצב.. לא מדברים על זה איתי, וזה נראה כאילו הם מעלימים עין, כאילו זה לא קיים.
סליחה על הבורות, אבל מה זה אמביוולנטי?
ואני לא הולך לחוגים כי אין לי הרבה תחומי עניין, וחוץ מזה שבעיר שלי אין הרבה ילדים בגילי שכבר הולכים לחוגים, ובתור אחד ששונא מסגרות הדבר היחיד שאני רוצה אחרי בית הספר הוא חוסר במסגרת.
איך לשפר את המצב? יש לך עצות ?
שיהיה לך שבוע טוב.

שלום,
קודם כל, אמביוולנטי זה צורך או נטיה של אדם עם שני כיוונים מנוגדים בו זמנית, נדמה היה לי מדבריך שגם אתה רוצה חברים ובאותו זמן אתה מרגיש דחיה ואי רצון להשתדל. ממניעים מובנים בהחלט, כי זה מפחיד, אתה אולי מפחד להתאכזב, מפחיד אותך שיכירו אותך עומק ואולי לא ירצו את קרבתך, אולי ישפיעו וישתלטו עליך יותר מדי , או חוס רבמיומנויות חברתיות כמו לא יודע איך לתפוס שיחה ולהמשיך אותה. יש אלף סיבות למה אנחנו משתוקקים וגם דוחים ובאותה עוצמה ובו זמנית משהו.
לגבי ההורים שלך, אני מצטעת שכל כך לא רואים, מה אתה ל אמעניין אותם או פוחדים לראות שיש בעיות אצל הילדים שלהם, עסוקים עם בעיות החיים? זה בטוח משהו שמפריע לך ובודד אותך בתוך הבית. התקשורת החברתית הראשונית מתחילה בתוך הבית תמיד.
אני חושבת שחוגים זה לא כמו בית ספר, תבחביב אתה בא מרצונך ואין בו כל כך מסגרת, ושוב אם יש קצת מסגרת כמו שעות וימים קבועים, זה לא רע, זה נותן השתייכות. מההיסוס שלך נדמה לי שקודם אתה צריך איזה ייעוץ נפשי, להתקרב לאיש מקצוע, ואחר כך לצאת לחיים יותר מחוזק, אתה צריך הרבה עבודה עצמית, גם מודעות אך גם עוד משהו, לחפש בתוכך את המשאבים, את ההתעניינויות, את האור והינצוץ הזה שיתנו לך משמעות לחיים. אתה חייב, חייב לומר להורים שלך שאתה צריך טיפול, אם לא טיפול פרטני (נראה לי עדיף בהתחלת הדרך) אז טיפול קבוצתי לבעיות דומות לך. אפשר ישירות להורים, אפשר דרך יועצת בית הספר או המחנכת שלך, או כל אחד שתמצא לנכון לשמוע , להקשיב ולהבין אותך מעט. תילחם על זה, יש גם טיפולים ציבוריים, לא בהכרח הכל בכסף,
תודיע לי אם עשית איזה צעד,
שלי

איך אני מבינה איך זה להרגיש ככה...גם אצלי המצב עם החברים שלי נראה בערך ככה, אבל זה בגלל שאני לומדת בעיר אחרת וכל החברים שלי שם, ולנסוע לשם זה כסף, משהו שאין לי...ומצד שני החברים שפה אצלי בסביבה אני כבר לא מרגישה קשורה אליהם כי אני כל הזמן לומדת, וכשיש חופש או זמן פנוי אני כמעט לא יוצאת לשום מקום, וגם כשאני יוצאת אז זה לא הכי כי אני כמו הרגל החמישית של הכלב...
יש לי חברה אחת שהיא החברה הכי טובה שלי, היא היחידה שיודעת בדיוק מה עובר עליי, כל דבר, והייתה תקופה שבה התרחקנו זו מזו והרגשתי שאני רוצה למות כי הייתי לבד יותר מתמיד, אבל בסופו של דבר חזרנו להיות חברות כרגיל....היא כמו אחות בשבילי אז זה פשוט בלתי אפשרי שהקשר שלנו יפסיק ככה רק בגלל ששתינו התחלנו להתרחק זו מזו...
בסופו של דבר...אנחנו אלה ששולטים במציאות שבה אנו חיים, כי אנחנו בוחרים את הדרך שבה אנחנו רואים את הדברים, בסופו של דבר דברים משתנים, שום דבר לא נשאר לנצח , כך שגם אי אפשר להיות בודדים לנצח, ככה שפשוט צריך להיות חזקים גם כשכל ההרגשות הרעות מציפות אותנו ו"הבדידות הורגת אותנו" , להגיד לעצמנו שהכל יהיה בסדר ולחכות שההרגשה הרעה תתחלף להרגשה טובה....הסוד בעיניין הזה הוא שצריך לאפשר לדברים הטובים בחיים לקרות לנו...כל הקומפלקסים שיש לנו לגבי עצמנו , עודף משקל או כל סוג של "כיעור" שאנחנו מוצאים בעצמנו, זה תוצאה של דברים שנכנסים לנו לראש מאז שאנחנו קטנים בגלל הדרך שבה העולם שלנו בנוי, ובגלל הדברים שהחברה של היום שמה אותם בערכים עליונים, שזה יופי בעיקר...גם אם זה קשה, צריך להצליח לקבל את עצמו כמו שאנחנו וכשאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו גם אחרים יראו את זה...כי סה"כ מה שאנחנו מרגישים בפנים זה מה שאנחנו משקפים החוצה...

אני גם במצב דומה לשלך, אשמח אם תפנה ליי בעזרת איסי קיו או מסאן,

[email protected]

אשמח אם תפנה אליי וכך נוכל ביחד לשנות את המצב.