אם מודאגת

שלום אריאלה,
הדאגה שלך כל כך מובנת.
המציאות שנחשפת לאחרונה אכן מפחידה, ואת מגיבה מתוך הלחץ שאת נתונה בו.
תחושת הסכנה,שעל פי הרגשתך, אורבת לביתך,מפעילה אותך בכוון של השמת כל
הסייגים והמגבלות, שעל פי תפיסתך יפחיתו את הסכנה.
פעולה כזו יכולה להרגיע אותך לטווח הקצר בלבד.
אין בכוחה להעלים את הסכנות , ויש לה השלכות מורכבות:
1. המסר שלך לביתך ולשאר בני המשפחה הוא מלחיץ ועלול להעצים את הבהלה.
2. ביתך הרגילה להיות עצמאית ולהפעיל שיקול דעת חווה אותך, כמי שמצמצמת את החופש שלה,
לא סומכת עליה, וזה מכעיס ומערער את הבטחון שלה.
3. ערעור הבטחון יכול להוביל את ביתך לתלות באחר, ולפחדים מגוונים: פחד מיחסים,פחד מהתנסויות בעולם העבודה ועוד.

אני מציע לך להפוך את ביתך לשותפה, להסביר לה שאינך רוצה להגביל אותה ויחד עם זאת את דואגת לה, לבדוק איתה האם היא מודעת לסיכונים ולאמצעי הזהירות, ולדבר איתה ועם יתר בני המשפחה על הארועים המסוכנים ועל דרכים להפחתת הסכנה.

כמו כן אני ממליץ לך לשקול עבורך הכוונה ויעוץ של מטפל, שהוא פסיכולוג או עובד סוציאלי קליני.
זה יכול להיות טיפול קצר מועד וממוקד מטרה, שיפחית את המתח שאת נתונה בו ויעזור לך ביחסים עם ביתך.
במסגרת הטיפול תוכלי ללמוד לראות את המציאות המורכבת על גווניה השונים, מבלי לאפשר
למציאות המסוכנת להאפיל על המציאות הבטוחה.
במציאות יש מהכול, וחשוב שתחזירי לעצמך את תחושת השליטה, וגם שתרגישי שלביתך יש הרבה שליטה ויכולת לשמור על עצמה.
אולי כדאי בנוסף שתשקלי יחד עם רופא המשפחה או עם פסיכיאטר, קבלת טיפול תרופתי מפחית מתח,
כדי שלך יהיה קל יותר.
מקווה שעזרתי.
בהצלחה- אילן.