הרבה בעיות

שלום!
מאז שאני זוכרת את עצמי קשה לי להתחבר עם הסביבה שלי ואני רבה עם הוריי כל הזמן.
תמיד הייתי שונה, הרבה יותר רצינית ובוגרת משאר הילדים ואולי בגלל זה לא הצלחתי להתחבר אליהם. כשאני רציתי לדבר על אלוהים החברות התעקשו לדבר על נעליים ובהדרגה פשוט הפסקתי לתקשר עם הסביבה. יש לי חבר אמנם אבל גם הוא שטחי למדי וקשה לי שאני לא מוצאת עם מי לדבר על כל הדברים שאני מרגישה.
כבר הרבה שנים אני רבה עם ההורים שלי. אני ילדה טובה - מצטיינת בלימודים, לא שותה, לא מעשנת, לא יוצאת למועדונים, עוזרת בבית וכו'. אבל ההורים שלי אף פעם לא מרוצים ממני. הם תמיד רוצים שאני אהיה יותר טובה (לא בלימודים אלא במישור הביתי) - שאני אשמור יותר על אחותי הקטנה, שאעשה יותר מטלות בבית, אדבר יותר יפה ועוד ועוד. כשאני באה אל בנות מהכיתה המצב בבית לגמרי שונה אצלהן - ההורים שלהן מעריצים אותן והן מתייחסות אליהם כמו לזבל.
הם כל הזמן אומרים " אנחנו נזכור איך שאת התנהגת בגיל ההתבגרות, מתי הוא ייגמר כבר, את לא חלק מהמשפחה [לא עוזרת], את בעצמך הורסת את היחסים ביננו [ביני לבינם]..."
הם כל הזמן אומרים שאני מתחצפת וצועקים עליי ואני אפילו לא יכולה להבין על מה הם דברים - בעיניי בכלל לא החצפתי.
זה אולי ילדותי אבל מאז שאחותי הקטנה נולדה (עד אז הייתי בת יחידה) כבר לא שמים לב אליי. ההורים כאילו לא דואגים לי ולא מראים כלפי אהבה. הם רק מעמיסים עליי עוד ועוד דברים ואני מרגישה כמו הורה שלישי!!! אני צריכה לשמור על אחותי פעמיים בשבוע ובכיתה י''א זה הרבה זמן. הציונים שלי ירדו משמעותית וממצטיינת השכבה אני מדשדשת על 60 - 70.
התחלתי לאכול פחות ולישון יותר, היועצת אמרה שיש לי תסמינים של דיכאון קליני ואני בעצמי מרגישה ככה. ההורים שלי רק צחקו על זה והם לא מוכנים לדבר איתי על זה ברצינות.
קצת לא נעים לי שהעמסתי כל כך הרבה בעיות במכתב אחד אבל כבר הרבה זמן שלא פרקתי הכול.
מה אפשר לעשות?? תודה רבה!
בת 17.