חיים ללא חיים

היי שלי ...
אני אפתח מאיפה כול הכאב הגיעה...
מגיל קטן לא התחברתי לילדים .
יש לי חברת ילדות שאנחנו בקשר טוב משנולדנו ... בגיל-12-13 היינו בניתוק [ כעת אני בת 17.5] שנה היינו בניתוק וחזרנו להיות בקשר בגיל 15 רצינו שנינו ללכת לפנימייה , [בכיתה ט' ] הלכנו לפנימייה ואני חזרתי הביתה בכיתה י' , היא נישארה בפנימיה עד היום [ י"ב ] , הריחוק ממנה כאב לי אבל ידעתי להיסתדר איתו כי ידעתי שאנחנו מספרות אחת לשניה הכול ואף פעם לא איכזבנו אחת את השניה וההורים שלנו חברים טובים , היא הכירה מישהו והיא באה כול שבת שלישית לבית כך שאני רואה אותה פעם בחודש , עם השנים הייתי הולכת עם ילדים , סליחה על הביטוי " חנונים " כי לא יודעת איזה סוג של פחד מנע ממני באמת להיתקרב ולהיפתח , אני נערה מלאה , עם פנים מדהימות שזה יאמר לזכותי , אין אחד שלא ראה אותי ויגיד שאני לא מדהימה בפנים , גדלתי להורים מדהימים עוזרים מקשיבים , הייתי המפונקת , אין לי אחים .... מגיל קטן הייתי תוקפנית חוצפנית ועקשנית ועם השנים אנשים התרחקו ממני , לא ידעתי מה לעשות עד שהחלטתי להישתנות .... הפסקתי לקלל לעשות בעיות ודברים כאלה...
ולאטט לאטט התקרבו אליי אנשים .... הכול היה בסדר ואז פתאום נשרו ממני כול החברים והחברות ואחרי חצי שנה של חברה ופופולריות אני פתאום רואה את עצמי לבד , יושבת בהפסקות לבד .. ואנשים צוחקים עליי אני מרגישה את זה ! רבתי עם ידיד שלי שממש אהב וכיבד אותי , והוא אמר לי "עובר עלייך משהו קשה מאוד קשה , מלא אנשים אומרים את זה וגם בבית ספר מדברים על זה "
כול הביטחון שאי פעם היה לי ירד למינוס של מיליונים ..... פעם ניסתי להיתאבד כי היה לי ממש תקופה קשה בחיים ... ומאז ההורים שלי ממש דואגים לי ולמצב שלי .... מאז הבנתי שהחיים הם מתנה , אבל אני מעדיפה להחזיר את המתנה עם אני סובלת ככה , אין משהו שלא ניסתי לעשות , כולם בריב איתי על כלום פשוט לא רוצים לדבר איתי לשמוע ממני שום דבר אנשים שאתמול ישבתי איתם ונהנתי איתם היום לא אומרים לי שלום ועושים עליי פרצופים , כולם מתרחקים ממני ואני באמת לא יודעת מה לעשות , כי לא עשיתי כלום ופתאום ביום אחד אף אחד לא מדבר איתי ,כולם מדברים עליי יש עליי שמועות [ אני כמעט ולא יוצאת מהבית] דברים הזוייםםםםם שבאמת כאילו אני מעדיפה לחהזיר את החיים שלי לבורא עולם עם זה ימשיך ככה .. חשבתי לבקש מאמא שלי בתור התחלה לעזוב את הבית ספר ... ואז לעזוב לדודים שלי במרכז ואני יודעת שהיא לא תרשה לי אבל אני חייבת לשכנע אותה אני ממש באובדן חושים אני מרגישה שזה הסוף שלי .....בבקשה תנסי לעזור לי כי באמת אני נישבעת לך ביקר לי שאין דרך טובה שלא ניסתי להעבור דרכה בישביל חיים טובים יותר ...אני בדיכאון כול היום יושבת בחדר אני מאוהבת בשחקן קולנוע כבר 3 חודשים אני לא יוצאת מהבית בגללו ובגלל העיינין הזה של הבדידות ואני כול היום בוכה בדיכאון אני לא רוצה להראות את זה להורים שלי שלא ידאגו ויחשבו דברים ...תודה !