בעיה

שלום מירית,

ראשית, אני רוצה לכתוב לך שהתרשמתי מאוד לטובה מהמוכנות שלך לבדיקה עצמית.
לא כולנו מסוגלים להפנייה של מבט בודק כזה כלפי עצמנו ונדרש אומץ לשם כך.
שנית, אמשיך בכך שאני לא בטוחה שיש כאן בעייה. אולי יש מידע שחסר לי. את מרגישה
שפרידות תמיד נוטות להיות קלות "מדיי" עבורך? חשבי על פרידות "קטנות", סיומים שאינם
כל כך סופיים כמו מוות...
כאשר מישהו שהכרנו נפטר, הולך לעולמו, אנחנו מתחילים במסע פרטי מאוד של התמודדות עם האבידה. ככל שאותו אדם היה קרוב אלינו יותר, היינו תלויים בו וקשורים אליו, כך תהליך האבל קשה וסבוך יותר.
ה"שבעה" נועדה כדי למסד ולאלץ אותנו להתמודד עם ה*עובדה* הקרה שמישהו שהיה חלק מחיינו,בדך כלשהי, מת. צריך מיסוד כזה בדיוק כי התהליך כל כך קשה ומכאיב, ואנחנו נוטים להימנע ממה שמכאיב לנו בדרך כלל. לכן זה מעין אילוץ חיצוני שכזה, שלא להכחיש את מה שקרה.
יחד עם זה, אחרי השבעה, אנחנו נדרשים לחזור לחיינו הקודמים, שהרבה פעמים אינם משתנים באופן דרמטי לאחר אבדן. לאבד בן זוג או אח זהו אבדן שונה מלאבד סבתא או אח של סבא.
אני מציעה לחשוב באופן פחות שיפוטי על האבל הפרטי שלך, שלא חייב להעשות בקצב ובאופן שאחרים סביבך עושים אותו. תני לעצמך את החופש והמרחב להתמודד עם האבל הפרטי שלך כפי שאת מסוגלת וזקוקה. הכחשה ואי יכולת להתייחס לאבדן הם בעייתיים ,(אם זה קורה לטווח ארוך של שנים) לא יותר מאשר התייחסות מתמשכת עד מאוד לאבדן בלייכולת לחזור לתפקוד.

ושוב, אבדן של אותו אדם יכול להחוות שונה עבור אנשים שונים שהכירו אותו.

אני מקווה שהארתי או מיקדתי כמה נקודות בדברים שהבאת.

שלא תדעי עוד צער, עד כמה שניתן,

ענבל שני