נערה לסבית בהדרדרות

שלום לדודה המודאגת,
בוודאי קשה לראות את אחייניתך הצעירה פעולת בדרכים שנראות לך מזיקות ואני בטוחה שת רוצה בטובתה.
מדברייך עולה שאחייניתך, אף שהיא אישה צעירה, היא בכל זאת אישה בוגרת.
בגיל 22 היא קיבלה החלטה ביחס למערכת היחסים שהיא רוצה להיות בה ונשמע שהאישה עימה היא נמצאת גורמת לה אושר רב.
לא הבנתי מדברייך במה את חושבת שמערכת היחסים שלה מדרדרת אותה.
בכל מקרה, הניסיונות "להציל" אותה ו"לנתק" אותה מבת זוגה, הם נסיונות שמשתמעת מהם פסילה וחוסר קבלה של רצונותיה של אחייניתך ושל שיקול דעתה.
אחייניתך תוכל לחזור לחיק המשפחה רק אם תחוש שהיא זוכה לכבוד ולתמיכה.
יש ליצור עמה מערכת יחסים של אמון וקבלה, שתאפשר לה להתייעץ עמכם.
כשהיא תחוש קבלה והבנה מצדכם, אולי תהיה מוכנה לקבל חלק מעצותיכם.
אני מאחלת לכם הצלחה והרמוניה משפחתית,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית

אני מרגישה צורך לחדד מס' דברים
אנחנו לא שופטים את היותה לסבית, אנחנו תומכים בכל הקשור. העניין הוא שבת זוגה ממדרת אותה מכל סביבתה, הן המשפחה והן החברים. בין אם זה סינון השיחות שלנו אליה עבורה ובין אם זה טפטוף רעלים נגדנו ונגד חברות הילדות שלה.

אני חושבת שהבעיה היא לא בזוגיות, אלא באחיינית עצמה. אני חושבת שהיא לוקה במאניה דיפרסיה, לפי כל התסמינים המתוארים המצב מתאים כמו כפפה ליד.
כמו כן אני בטוחה שאם היא היתה מאובחנת ו \או מטופלת היא היתה זונחת את מערכת היחסים הנוכחית שלה כי זו מביאה אותה מדחי אל דחי ונראית כמו עוד תסמין של הרס עצמי.

אני מודאגת מאד שהיא כך כבר שנים רבות אך אף אחד לא העז לשים את האצבע, כמו כן היא בוודאי לא תחשוב בעצמה על האפשרות של הפרעה דו קוטבית ואולי ביום מן הימים תנסה לפגוע בעצמה כחרוז נוסף בשרשרת ההרס העצמי.
רוצה מאד ליצור איתה נתיב לדיבור וכך לשכנע אותה לנטוש את סורה אך לא יודעת איך.

תודה שחידדת את הדברים.
דאגתך מאוד מובנת.
נשמע שטיפול פסיכולוגי יכול מאוד לעזור לאחייניתך.
כמו שאת בוודאי יודעת, הפרעה דו-קוטבית (או הפרעת אישיות שלפעמים נראית דומה) הינה הפרעה כרונית ודורשת טיפול ממושך המלווה בטיפול תרופתי. אני כותבת זאת פשוט כדי להבהיר שבוודאי לא תהיה דרך קצרה להשיב את אחייניתך מסורה...
אני ממליצה לנסות לרתום את אחייניתך לטיפול רגשי דרך הדברים שחשובים לה.
האם היא עצמה מוטרדת משינויי מצב הרוח שלה?
האם היא סובלת מדיכאון?
האם היחסים העכורים עם משפחתה גורמים לה למצוקה?
אין טעם לנסות להכריח אותה ללכת לטיפול, או ללכת לטיפול למען מישהו אחר ולא למען עצמה, כי אז שיתוף הפעולה שלה יהיה חלקי והיא לא תוכל להפיק מהטיפול תועלת.
אני מקווה שמישהו מהמשפחה יצליח להפוך לאיש בו היא נותנת אמון, איש סוד, שהיא תרגיש שמבין אותה ובהדרגה אותו אדם יוכל לשכנע אותה לפנות לטיפול למען עצמה.
יתכן שבת זוגה דואגת לה מספיק כדי לסייע לה לפנות לטיפול, על מנת שלא תפגע בעצמה?
אם אחייניתך אינה נותנת אמון בשיחות פסיכולוגיות, ניתן לנסות להפנות אותה לדרכי טיפול שונות: טיפול באמנות, פסיכותרפיה גופנית ועוד.

כל טוב,
טלי איסרוב,
פסיכולוגית קלינית מומחית.

ראשית, תודה רבה

כולנו היינו רוצים שהיא תיוועץ עם פסיכולוג ולו רק כדי שתוכל לפרוק את שעל ליבה
אך היא איננה חושבת שהבעיה בה, היא שרויה בתהליך התעצמות מפלצתי כזה שאף אחד לא יכול להביע את דעתו מבלי שהיא תוציא אותו מחייה. ולאחר מכן מגיע דכאון עמוק ומתמשך שבו היא שונאת אותנו יותר ועושה צעד נוסף בהנתקות.
בכל מקרה אין לנו יכולת ליצור איתה קשר, בת זוגה ממדרת אותה כפי שהזכרתי ולנו (כולל הוריה) נחסמה הגישה אליה. כמו כן בת זוגה אינה אובייקטיבית ולכן לא רואה את הדרדרותה של האחיינית ואין היא חושבת שנדרש פה טיפול \ התערבות חיצונית כך שאנחנו במבוי סתום
איך ניגשים אליה באופן שלא ירחיק אותה יותר מאיתנו? ממני?
אבדת עצות

שלום לך,

ממכתבך עוברת תחושה חזקה של חוסר מוצא, כאשר נשמע שניסית/ם להגיע אל האחיינית
מכל מני כיוונים וכשלתם.
האם בעבר הקשר שלך איתה היה טוב יותר? האם בעבר היה לה איש/אשת סוד במשפחה?
מה הוביל לערעור? האם עוד לפני הקשר עם בת הזוג היו קשיים נפשיים? איך התמודדתם איתם?
אצלי עלתה שאלה בהשתלשלות העניינים מה הוביל למה - האם חלה החרפה נפשית שרק חלק
ממנה הוא ההצמדות לאותה בת-זוג, או שההצמדות לבת הזוג הולידה חוסר איזון נפשי?
זו שאלה מהותית כיוון שלעתים חלק מהחרפה נפשית משמעותית (למשל במחלת נפש) הוא התנתקות מהמשפחה ולעתים גם ערעור של הזהות המינית, שקודם לכן היתה יחסית יציבה יותר. אז לעתים
צריך לחכות עד שהמצב יאפשר בדיקה פסיכיאטרית כפוייה (דרך הפסיכיאטר המחוזי).
אני לא בטוחה שמדובר כאן במחלת נפש. האם יש מחלות נפש במשפחה? מאניה דיפרסיה היא
מחלה גנטית.
האפשרות השנייה היא שההחרפה הנפשית היא על רקע הקושי שלה והחרדה סביב גילוי הזהות המינית והקשר האינטנסיבי עם בת הזוג. אם זו האפשרות היותר סבירה (אם בעבר למשל מצבה הנפשי היה יחסית יציב והזהות המינית התגלתה בשלב מאוחר), הייתי, כפי שטלי הציעה, מנסה להצטרף ולא לבטא אנטגוניזם כלפי בת הזוג וכמובן לא כלפי האחיינית, אלא ממשיכה לנסות
להגיע אליה, לא לבקר, לנסות להבין מה מייצר אצלה את מצבי הרוח, יחד איתה.
כפי שטלי כתבה לך, יש לזכור שאחייניתך *אישה* צעירה במצוקה, ולא נערה, ובמובן זה היא אדון לחייה. יכולתך לסייע לה תלוייה ברצונה להעזר.
אם כעת היא מסרבת בכל תוקף לטיפול, כל ניסיון להביא אותה אל השוקת לא תביא לשתייה ממנה,
אלא רק עוד כעס והתרחקות.
יכול להיות שעוד פרטים לגבי העבר המשפחתי שלה ושלכם ישפכו עוד אור על המצב ויסייעו לייעץ לך.
נקודה נוספת ואחרונה - נשמע שגם את והוריה חווים מצוקה לא מבוטלת, ולכן הייתי מציעה קודם כל עבורכם לשקול לפנות לטיפול, כדי להיתמך, לחשוב יחד ולהרגיע אולי חלק מחששותיכם.

אשמח להמשיך ולחשוב איתך,

ענבל שני

תודה לך שני,

אתן לך מידע שאולי יעזור לך לגבי עברה, ההדרדרות החלה, אם אני מצביעה נכון כשנשבר לה הלב לראשונה בגיל 17.
היא נכנסה לדכאון עמוק של שנה שלמה והחל מאותה נקודת זמן פיתחה אובססיה לכל הבא ליד, החל מעבודה, ועד ליחסים אסורים עם המעסיק.
חשוב לציין שמאז ומעולם היתה כחומר ביד היוצר ולכן קל לאנשים הנקרים בדרכה להוליך אותה שולל כל עוד זה במעטה של ביטחון וחום.
כמו כן אציין שכמו שנקלעה ליחסים שעשו לה רע במהלך ההחרפה במצבה הנפשי, כך בדיוק נקלעה למערכת יחסים הנוכחית.
לו היתה זו בת זוגה המפתחת אותה ומתפתחת איתה, היתה יורדת לכולנו אבן גדולה מהלב, אך האנטגוניזם בקרבנו גדל מכורח הסיבה הפשוטה שלא נראה כי היא מבינה מה מתרחש ונותנת לאחיינית ליפול לתהום עמוקה ובנוסף מונעת מאיתנו להושיט יד לעזרתה.
היא איננה גרה עם הוריה וגם לא מדברת איתם.
אם עד לא מזמן יכולנו ליצור עימה קשר עכשיו גם הדבר הזה תלוי בקפריזות של בת זוגה הממונה על סינון שיחות הטלפון.

אני חושבת שבמשך 5 השנים האחרונות חלה הדרדרות אדירה במצבה אך אף אחד לא העז לשים את האצבע, אבל עכשיו זה הופך קריטי.
אנחנו מרגישים שהיא מזיקה לעצמה עוד ועוד בכל יום שעובר
אם יש לך שאלות נוספות לגבי עברה אשמח לענות

אגב שכחתי לציין שאין במשפחה שלנו מקרים של מחלות נפש

שלום לך שוב,

המידע שהוספת רק מחזק את ההשערה לגבי צורך בטיפול שהיה קיים כבר זמן רב, והסביבה
היא רק נדבך בתוך זה. כלומר זו הסביבה ש*היא* בוחרת. לשים את האחריות על הסביבה רק ירחיק אתכם ממנה. ועוד, אני מדגישה שוב - יכולתך להתערב ול"הציל" מוגבלת.
כפי שכבר כתבתי, אם ניתן לשכנעה לפנות לטיפול, באופן ישיר או דרך חברתה, לא כדי "לתקן אותה" אלא כדי שיהיה לה מקום משל עצמה לעבוד בו על מצבי הרוח והקשיים הרגשיים שחווה, מה טוב. אם לא, אפשר לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולתאר את מצבה הנפשי, ולבקש בדיקה פסיכיאטרית כפוייה.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית

שלום לכן,

ברור לנו שהמצב מחייב בדיקה אך אין לנו דרך לשכנע אותה להבדק .
האם יש דרך אלטרנטיבית לכפות בדיקה?
האם ביכולתו של פסיכיאטר פרטי לכפות בדיקה?
ומהן בעצם השלכות של בדיקה פסיכיאטרית כפויה על התיק האישי שלה? (מבחינת מקום עבודתה, אוניברסיטאת וכיו"צ)

תודה