היי.

מצאתי את הפורום הזה במקרה והרגשתי שאני צריכה לפרוק את מה שעובר עליי.
אני בת 16 וחצי כיתה י"א. יש לי המון חברות, יש לי משפחה מדהימה.. אבל בכל זאת אני מרגישה לפעמים כ"כ בודדה, כאילו אני לא יכולה לסמוך על אף אחד. לפעמים עולה בי המחשבה להיות לבד, עצמאית בלי חברות בלי משפחה. אני לא יודעת מה גורם לי לחשוב על זה.. ואני יודעת שיש תקופות כאלה להמון אנשים של בדידות ושל תקופה לא טובה, אבל זה קורה לי הרבה.
אולי בגלל שאני נפגעת המון, וגם מגלה כל הזמן יותר ויותר דברים על החיים האמיתיים!
אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בוכה, רבה עם כולם סביבי, מוציאה את העצבים שלי על אנשים שלא אשמים בדבר. אני כועסת על עצמי בגלל זה, אבל אני לא יכולה להפסיק עם זה.
נהייתי נורא עצבנית! נורא רגישה! כל דבר קטן נוגע לי בלב, ואני מתחילה להזיל דמעות.
זה נורא מפריע לי, כי אני בכללי אחת כזאת שדווקא כולם יבואו אלייה לבקש עצות או בשביל שאני יחזק אותם. תמיד כולם מוצאים בי את הדמות של האחראית, של היודעת דברים..
אני בן אדם חזק. אני מפגינה רגשות המון, אבל זה מפריע לי פתאום שמדברים קטנים אני מתחילה לבכות ולהיות רגישה ועצבנית.
הבטחון העצמי שלי ירד, אני מניחה שזה בגלל בחור שאני אוהבת המון זמן, וזה לא מסתדר בנינו.
אני רבה עם חברות, חלק מהריבים זה באמת אמיתי ואני מצדיקה אותם, כי עם הזמן יש לי פחות ופחות חברות טובות כי אני מגלה יותר דברים עליהן. עם אמא שלי תמיד הייתי רבה, אבל בתקופה האחרונה זה יותר גרוע. היא תמיד מעירה לי שכשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה אני פתאום עם דמעות בעיניים וזה מפריע לי!
כמו שאמרתי אני לא אוהבת לבכות סתם, ועוד לפני אנשים.. אני משתגעת מזה!!
אממ וזהו פרקתי את כל מה שהיה לי על הלב! תודה!