משהו שכתבתי

היי ענת,

כפי שכתבתי גם בהודעה אחרת שעוסקת באופן לא מפתיע באותו נושא - ההתמודדות עם תחושת בדידות - זו תחושה שמוכרת לי, ונראה לי שלכל אחד/ת. במיוחד בחג. זה משהו אפילו בלתי נמנע, פחות כשנמצאים עם אנשים ויותר כשלא, אבל זה שם תמיד באיזושהי מידה, לפחות לתחושתי האישית.
זאת ועוד - לכל אדם יש הדרכים שלו להתמודד איתה. את כותבת כאן בדרכך היצירתית על אפשרות אחת להפחית מהכאב, בהקטנתו עד כדי גיחוך (צחוק) אבל זה לא יעיל, הכאב ממשיך להיות שם, כיוון שהצחוק הזה הוא "עוד מאותו דבר", ההפך ובעצם הקצה השני של אותה הסקלה. אולי לכן זה לא עוזר. אולי אפשר לנסות דרכים אחרות. אולי אפשר לבדוק אם יש שם גם כעס, ואם כן, על מי. האם על "כל העולם" (זה בעצם כמו לומר על אף אחד, כי אין לאן להפנות זאת) או על אנשים ספציפיים שאכזבו? ואם כן, מה טיב הכעס, ואיך אפשר להעביר להם את האכזבה הזו, כך שידעו, או לנסות לבדוק עד כמה הציפיות שהטרימו את האכזבה היו גבוהות או מותאמות.
אני כמובן כותבת "מהשרוול" ויכול להיות שמחטיאה לגמרי את כוונתך, אבל אני מנסה לגשש לתוך לבך, ולהתייחס לכתיבה שלך הרגשית והמרגשת.

אני מאוד מקווה שתחווי את תחושותייך מחדש, ואולי לא כהתפכחות בלבד, אלא כדרכים נוספות להתבונן על מה שקורה לך, אולי לא למחוק לגמרי את מה שהבנת קודם לכן. (אם הבנתי נכון).


כל טוב וחג מיטיב (במידה זו או אחרת),

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית