מצב מוזר

שלום,
אני לא בטוחה מה מטרת ההודעה הזאת, אני מניחה שבעיקר פריקה...
אני בת 16 וחצי ומאז שאני זוכרת את עצמי בערך, סבלתי מדכאונות ומחרדות חוזרים ונישנים, מכל מיני סוגים ועקב כל מיני סיבות. קשה לי להיות מאושרת לגמרי. בין אם בגלל בעיות בבית, בעיות דימוי עצמי קשות שנלוו גם לבעיות אכילה, בעיות חברתיות... מה שיצא מזה בסופו של דבר הוא שהתרגלתי למין מצב בו אני לא לגמרי בתוך התהום מצד אחד, ולא יכולה להגיד שטוב לי מצד שני. כי הרי מנגד אני גם תלמידה מצטיינת, אינני מבודדת חברתית אם כי נוטה מעט להיות "עוף מוזר", ויש לי תחומי עניין בהם אני משתדלת להשקיע, תיאטרון למשל ובעיקר מוסיקה לה אני מקדישה הרבה זמן.
לאחרונה התחברתי עם נער שלאחרונה סובל מדיכאון, אך מטפל בו. הפכנו קרובים מאוד, אך דרך הקשר איתו, הבנתי שאולי כדאי שגם אני אטפל בעצמי. שאולי כדאי לשפר את המצב ולא להשלים איתו ככה, כי אולי זה קצת לוותר על עצמי.
ואכן, לפני כשנתיים, כן פניתי לטיפול פסיכולוגי בעקבות שיחות עם מורה בבית הספר בהן גיליתי נטיות אובדניות, אך בחרתי שלא להמשיך לאחר שתי פגישות. למה? כנראה שפשוט נרתעתי, היה לי מוזר להתחבר לצד הזה שלי ולהיפתח בנושאים שקשה לי לפתוח.
עכשיו אני שוב חושבת, אולי כדאי לפנות ליועצת השכבתית (בעידודו של אותו נער) - כי קשה לי לפנות ישירות להורים שלי ולבקש פסיכולוג, גם לפני שנתיים היה לי קשה. חשבתי לספר לה קצת ממה שעובר עליי. אבל אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל, ואם כדאי בכלל להתחיל, וכמה אפשר לספר ומה לספר, ובעיקר לאן זה יוביל ואם היא תספר להורים ומה היא תספר להם. מאידך, ניסיתי לשבת עם עצמי ולחשוב מה הגיוני לעשות, והגעתי למסקנה שלפנות אליה מיד עם תום החופש... אבל אני מפחדת. באמת. מפחדת להתחרט על ההחלטה, מפחדת ששוב לא אצליח לפנות אליה (ניסיתי בעבר ולא הצלחתי לגרום לעצמי לגשת אליה), מפחדת ממה שיהיה כשאדבר איתה, אולי גם מפחדת לגלות שיכול להיות גם אחרת.
אם יהיו לך כמה מילות עידוד בשבילי, אשמח כל כך...