עזרה דחופה

שלום לך ח',

קודם כל אני מציעה קצת חמלה ואמפטיה גם אלייך ואל מצבך שבתוך הסבך המשפחתי והמקרה הקשה שאחותך חוותה. לא פשוט בכלל לשמוע ידיעה כזו, לעכל אותה, עבור עצמך, עבור אחותך ועבור אמא שלך. גם אם חלילה היית מכירה את החוויה או משהו ממנה (אני מאוד מקווה שלא), היה לך מאוד קשה לעכל ובטח להגיב אליה.
הגוף שלנו הוא מבצרנו והוא מרגיש לנו בדרך כלל מאוד בשליטתנו. בנוסף, אנחנו מאוד רוצות לדמיין שיחסים מיניים (סוג של תקשורת אינטימית דרך הגוף) יהיו מהנים ומספקים, ולא אלימים ולא מכבדים אותנו. פתאום לשמוע על זה, ולחשוב שזה קרה לאחותך, זה הופך לקרוב ולאפשרי. זה מפחיד.
בנוסף, נשמע שאחותך הסתירה את זה, אולי זה אומר שהיא התביישה, שהיא מרגישה שזה אומר משהו עליה, שאולי לא יבינו אותה (זה לא מוצדק) אבל גם שיהיה לאחרים קשה לעכל, וזה כבר כן מוצדק. מה שהיא עברה זו טראומה, מצב טראומטי הוא מצב לא צפוי שמאיים על קיומנו הרגשי והפיזי. רב הפעמים אנחנו מוצאים עצמנו ללא מילים מול מצב כזה, שתופס אותנו לא מוכנים, שגדול עעל מה שנפש שלנו רגילה לעכל. כשטראומה לא עוברת עיבוד, התייחסות מיטיבה, היא נשארת גולמית ולפעמים מקשה על תפקודים שונים, יתכנו המנעויות מדברים שעשינו פעם כדי לא להגיע לאותו מצב שוב, יתכנו מצבים של פלאשבקים ועוררות יתר ודריכות - מצב נפשי שכמו מתכונן שהדבר הזה יקרה שוב. זה מוכר לך אצלה?
אחותך סיפרה לכן משהו שכמו נפלט לה, אבל אולי טוב שהוציאה סו"ס. ועדיין, זה לא אומר שעלייך מוטלת האחריות לעזור לה לעכל. אני חושבת שהיא צריכה להעזר במישהו מקצועי. כדי שהטראומה תקבל טיפול "נכון" ומתאים, ולא "תיפול" ותשפיע לרעה עליכן. זה בסדר עצם העובדה ששיתפה, אבל כעת היא צריכה עזרה אחרת, ולשם את יכולה לכוון אותה. זו עזרה גדולה למשל שתוכלי להציע לה לפנות למקום טיפולי - כמו "נט"ל", זה מקום שיודע לטפל במקרים ובמצבים כאלה בדיוק, שמתמחה בזה, ועושה עבודה טובה. הם ממוקמים בתל-אביב. אם אתן גרות באיזור רחוק ממרכז הארץ, אפשר להשתמש בלינק שאתן פה ולחפש דרך אתר האיגוד לנפגעות תקיפה מינית מקום בארץ שמתמחה בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. הם מציעים גם עזרה ראשונית, למשל טלפונית. הלינק :
http://www.1202.org.il/

אשמח אם תבחרי לשתף ולעדכן כאן בהתפתחויות.

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית

אחרי שהיא גילתה למשפחה מה שהיא עברה היא דיברה על זה קצת ואמרה שהיא כבר הצליחה להתגבר על זה ושקשה לנו שאנחנו יודעים וכואב לנו...היא לא רוצה לדבר על זה יותר ואומרת שזה שלפעמים תמונות באות לה לראש אבל לעיתים רחוקות... היא לא רצתה לספר לנו לא כי היא התביישה אלא פחדה שאנשים ישמעו ויפיצו את זה

תשובה מאוחרת...

זו זכותה להחליט מה ומתי מתאים לה לעשות עם הפגיעה שעברה.
חשוב לי לצייד אותך במידע שאין הכרח בטיפול כל עוד זה לא פוגע בתפקוד הקשור ליצירת זוגיות
ואופן ההתנהלות בה, אבל פעמים רבות מאוד זה כן פוגע, ולכן ההמלצה היא בכל זאת - לפחות לשקול להתייעץ על הנזק הנפשי שהארוע השאיר, גם אם הנזק סמוי ולכאורה מועט. מדברייך לא
השתמע כאילו היא שמה את זה לגמרי בצד, אלא זה נמצא שם חבוי ואז מתפרץ החוצה ללא שליטה.

חשוב לי במיוחד להדגיש עבורך - אל תקחי על עצמך את התפקיד של "לרפא" אותה. אפילו לשמוע את הסיפור שארע יכול להשפיע גם על התפישה שלך, וכדאי שהיא תעשה את העבודה הרגשית הזו במקום נפרד, מבלי שזה ישפיע לרעה עלייך. (אני יודעת שדבריי נשמעים מאוד אנוכיים, אבל אני חשה חובה לכתוב לך זאת, מתוך צורך לשמור גם עלייך, ולא רק על טובת אחותך. גם מי שקרובים לאדם שעבר טראומה עלולים לעבור טראומה-משנית אם לוקחים תפקיד כמו-טיפולי).

כל טוב,

ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית