דחוי חברתית

הי עמית,
נשמע שהחיים שלך בשנים האחרונות הם לא קלים. אתה מתאר תחושה מאוד קשה של דחייה חברתית וגם תסכול וחוסר אונים לנוכח העובדה שהמבוגרים סביבך לא מצליחים לעזור.
המצב המתמשך הזה שבו יש מעין חוסר התאמה בינך לבין העולם החברתי בוודאי מעורר בך אי נוחות ומתח.
אני ממליצה שתפנה לשיחות ייעוץ עם פסיכולוג העוסק בבני-נוער.
השיחות יכולות קודם כל להקל על בדידותך.
שנית, דרך השיחות אולי תוכל להבין האם יש משהו בהתנהגותך שהופכת אותך לקורבן קל להצקות או לשעיר לעזאזל ואיך אפשר לשנות את זה.
תוכל לקבל ייעוץ ביחס לדרכים טובות ליצור קשר עם אחרים בצורה שתתאים לך.

אני מאחלת לך כל טוב,
טלי איסרוב, פסיכולוגית קלינית מומחית.

שלום עמית,

החוויה שלך באמת נשמעת כמו קריאה לעזרה בכל הצורות והאופנים, בעקיפין וישירות, וזה מאוד מאוד מתסכל.
המצב שאתה שרוי בו הוא כנראה תוצר של כל מני גורמים, וזו שאלה אם אתה רוצה/מוכן להמשיך ולהידיין כאן בפורום על כך, באופן יותר מפורט ולעומק.
מניסיוני, הדברים הללו הם פעמים רבות כן ברי שינוי, אבל צריך להבין קודם כל את מקורות הבעיה.
(למשל, לפעמים הדברים קשורים באופן שבו מתנהגים עם אחרים - לשדר חוסר בטחון לעומת בטחון מופרז, או להתקשות בניהול שיחה זורמת, וכו', לפעמים מדובר במאפיינים חיצוניים. לרב החלקים הפנימיים יותר מכריעים למרות שנהוג לייחס חשיבות רבה לחיצוניות בגיל ההתבגרות).
אני חושבת שבניסיונותיך לשפר את המצב "ירית באפלה", לכל הכיוונים, וזה בסדר אבל מה שחסר בעיניי הוא שאולי לא נעשתה חשיבה לעומק, או שכן אבל משום מה היא לא הועילה.

מתוך כך שאתה פונה לכאן, ולמרות הטון המיואש ועצבני, יתכן שעדיין נותר בך שביב של תקווה מה"מבוגרים", לצורך העניין, אנחנו (מנהלות הפורום).
יכול גם להיות שאנשים נוספים שקוראים כאן מכירים היטב מצבים אלה, בין אם שהם חוו או שקרובים להם חוו זאת, זו לא חוויה כ"כ נדירה, ממש לא. אני מזמינה בהזדמנות זו את שאר החברים בפורום שקוראים ויש להם מחשבות על הנושא, להעלותם על הכתב (כמובן באופן מכבד ובניסיון לסייע).

אני מצטרפת להמלצותיה של טלי, לגבי התייעצות עם גורם טיפולי-מקצועי. האם שקלת זאת? האם הוריך יתנו הסכמתם אם תרצה/תתעקש על כך?

אשמח לתגובתך,

כל טוב,
ענבל שני
פסיכולוגית קלינית מומחית