......

כתבתי לך תגובה כ"כ ארוכה והיא נמחקה לי:(.

בכל אופן,אני שולחת לך,(אם תסכימי לקבל)חיבוק גדול גדול ומחזק.

מה שלומך עכשיו?
אני מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב..

אל תשארי עם זה לבד.
הפלאשבקים,הסיוטים,הזכרונות שמציפים...זו הדרך של הנפש להתמודד
עם הדברים הקשים שעברת.
הרבה יותר קל לעבור את ההתמודדות הזו ביחד עם עוד מישהו.

יש את מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית(מס' 1202),המתנדבות שם מקסימות,
ואם תרצו הן יוכלו גם להפגש איתך פנים מול פנים ולחשוב ביחד איתך איך להמשיך הלאה.

שיהיה לילה טוב,
ושמרי על עצמך....

אל תפגעי בעצמך יותר ממה שכבר פגעו,תאהבי את עצמך,אני בטוחה שיש מה לאהוב..

ואל תפחדי לבקש עזרה.

לילה טוב.

לפעמים אני רוצה לצעוק לכל ההורים האדישים האנוכיים, תצאו קצת מעצמכם, תסתכלו סביבכם תתעניינו אולי לפרח שלכם חסר קצת מים, אולי העלים שלו כמושים...
אבל לצערי, יש הורים שהם כמו פרח חד שנתי, הם ישנים כל השנה, ולתקופה קצרצרה נזכרים שצריך לפרוח, שצריך להכניס קצת שמחה ואיכפתיות.

אני לא רוצה שיישמע כאילו רק ההורים אשמים בזה.

אני לא מכירה אותך ולא אותם.

ויש לי תחושה שבאיזה שהוא מקום, לפעמים גם אנחנו, הילדים, אשמים קצת...
אולי אנחנו לא מסתפקים באור שיש לנו ורוצים ריבוי אור?
אולי יש לנו חוצפה לא קטנה לפעמים, להכות שורשים באדמה לא לנו, בשטחים שאין לנו זכות להתערב בהם?

הייתי רוצה להבטיח לך שיהיה טוב יותר, שזה יעבור, וכשזה יקרה, את תצאי חזקה יותר ומעריכה יותר את הטוב, מאחר ולמדת מהו רע.
ואני בטוחה שאם ההורים שלך לא כאלה מסורים ודואגים, את תגדלי להיות שונה מהם אם רק תרצי בזה.

בכנות, נרקיס.

חסויה הי,
לנוכח המצוקה שאת מתארת, אני מציע לכך באופן הפשוט ביותר לפנות לדמות מטפלת ואחראית בסביבתך, החל מיועצת או מורה עימה את בקשר או בוטחת בה. את אינך צריכה להתמודד לבד עם הסבל והכאב בהם את נתונה ויש דרכים להקל עלייך.תגובותייך דומות לאלו של אנשים שחוו טראומה: אשמה, בלבול, רצון להתרחק מכל דבר המעורר את זיכרון הפגיעה. את מוזמנת להגיב ונחשוב יחדיו על דרכים לסייע לך.שי