כתבתי פה לא מזמן...

שוב שלום לך,
את מתארת מצב כל כך קשה ואת לבד איתו, את צריכה מקום לפרוק ואכן האפשרות לכתוב לפורום פתוחה בפנייך. עם זאת ברור מתוך דברייך שזה לא מספיק ומעבר לפורקן שמייצרת הכתיבה את זקוקה לעזרה ממשית שיכולה לקרות רק במפגש של פנים מול פנים.
את מרגישה נרדפת ע"י חוויה שלך שכנראה השאירה חותמה באופן שהיא אינה מרפה ממך. לעיתים דברים שאנו חווים נראים במימדים עוצמתיים ובלתי נסבלים והשיתוף של אדם נוסף מאפשרת לראות את הדברים בדרך אחרת. אני מקווה כי תתתני למישהו להושיט לך יד ולסייע וכך פחות תדרשי לעסוק בהסתרה ובחשש שידעו.
ליאת

אני ככ מתביישת במה שקרה.
ההורים שלי לא יודעים ואני לבד עם הכל.
מילדה מצטיינת נהייתי ילדה של נכשלים.
אין לי כוח לקום לעוד בוקר ואין לי כוח לילה כי בלילה באים הסיוטיום והפשאלבקים והפחדים הנוראיים.
אין לי כוח לכלום.
הפכתי לילדה חסרת תקווה.
אני תמיד ירגיש את הרוצחת שבי - הוא היה חלק ממני, והלכתי לעשות הפלה, וגזלתי חיים.
הרגש משחק איתי כי אני יודעת מה היה קורה.
אני ככ מבולבלת וכל מה שכתוב מבולבל
תודה על המקום לפרוק בו זה טיפה עוזר לי....

שלום שוב,
הסבל שאת מתארת הוא מאד גדול, ואני אכן חושבת שאת זקוקה למישהו שיעזור לך לעשות סדר בעולמך וכדי שתוכלי לשפוט את שעובר עלייך באופן מותאם יותר.
בוודאי את לא רוצחת ואם תביני את המצוקה שלך באופן מעמיק יותר תוכלי לשפוט את מעשייך בפחות חומרה.
את זקוקה לעזרה!!!
יתכן ואת יכולה בשלב הראשון לשתף את אחותך ולהתיעץ איתה למי מבין הגורמים הטיפוליים את יכולה לפנות, בתחילה היא אף יכולה להגיע איתך לפגישות ולסייע לך ביצירת הקשר הראשוני.
מקווה שאכן תעשי זאת במהרה.
ליאת

אחוותי קטנה מידיי ואני לבד עם הכל
אני ככ מתביישת במה שקרה.
אף אחד לא מבין אותי ואף אחד לא יבין אותי,
אניל לא סיפרתי לאף אחד חוץ מבת דודה שלי אבל עעכשיו אני התרחקתי ממנה וניתקתי ממנה את הקשר.
אני מרגישה ככ לבד וככ נמאס מהחיים האלה הלוואי ולא הייתי מצליחה לברוח ממנו והוא היה גומר אותי סופית.

שלום חסוייה,
התיחסתי בתשובתי אליך כאל מי שכתבה בפורום גם באותו כינוי, חסויה, זאת בנוגע לאחות עליה היא סומכת, מתגובתך אני מבינה כי זו לא את.
התחושה כי אף אחד בעולם לא יכול להבין את שעובר עלייך מאפיינת את מי שחווה חוויות קשות בחייו, אבל כאשר משתפים יורד עול כבד וכן ברוב המקרים מופתעים לגלות כי גם אם לא מבינים את הכל, או גם אם האדם האחר לא חווה את אותה חוויה עדיין ניתן לסייע ולהקל.
האם ניתן לשתף את הורייך לפחות בחלק ממה שעובר עליך, ולבחון את תגובתם לכך.
שוב אני חוזרת על גורמים שניתן להעזר בהם, מחנכת, יועצת בי"ס או פסיכולוגית ביס. תחושת הלבד שאת מתארת היא קשה ביותר וככל שתקדימי לשתף כך יוקל לך, את יכולה לבחור עד כמה את רוצה להחשף ולספר את הפרטים במלואם, הדבר נתון לשליטתך, את לא חייבת את יכולה לשתף בעצם היותך במצוקה.
אשמח לשמוע כי בחרת לפנות לעזרה, ליאת.

בת דודה שלי אמרה שאני לא אשמה, אבל אני בכל זאת מרגישה ככה.
היא אמרה שאני לא רוצחת, אבל אני מרגישה ככה.
הקטע של ההפלה משחק בי, אני מרגישה שהרגשות משחקים בי יותר מידיי.
אני יודעת שאני לא הייתי רוצה אותו, אני ידעתי שאני יצטרך לספר אם אני שמור אותו, אני ידעתי שכל פעם שאני מסתכלת עליו אני ישנא אותו, אבל מצד שני אני מריגשה שלקחתי חיים, גזלתי לו אותם, נתתי לו גזר דין מוות מבלי להבין שהדבר הזה לא אשם.
התחושות האלה לא מרפים, רק ניהיים יותר חזקים מיום ליום...
הפלאשבקים לא נותנים לי מנוחה, כבר חצי שנה שאני מנוחה, הקרב התמידי נגד זה גומר אותי, אין לי כוח לכלום...
אני לא יכולה עם זה יותר
אף פעם לא דיברתי על זה רק כתבתי..
כשבת דודה שלי שמה לב שעובר עליי משהו וואחרי שעשיתי בדיקת היריון וגיליתי שהייתי בהיריון כתבתי לה מכתב ובחיים לא דיברנו על זה פנים אל פנים או סתם בשיחה.
אני לא יודעת איך לפנות למרכז סיוע, כלום.

לידת ילד בשלב שהוא בוסר, ללא זוגיות וללא בחירה בלהיות הורה יכולה להיות הרסנית עבור האם ועבור הילד. ועם זה אפשר להבין את תחושות האשמה שאת חווה. הפלאשבקים רק מחזקים את זה שעברת חוויה שנחרטה בתוכך, מהסוג הטרומאטי והלא מרפה.
באמת לכתוב אולי זה יותר קל ומרגיש פחות חשוף אבל גם עם פחות סיכוי לקבל דרך זה עזרה, אין תחליף, כמו שכבר כתבתי, לכוח של המפגש פנים אל פנים.
אני לא יודעת מה גילך ומה אופי מקום המגורים שלך, הזכרתי את האפשרויות העומדות עבורך המסגרות הטיפוליות של בית הספר, כן יש מסגרת של "דלת פתוחה", דרך האינטרנט ניתן לברר את זו הקרובה למקום מגורייך. כן בכל עיר או מועצה מקומית יש שירותי רווחה שלהם עובדים סוציאליים שתפקידם לסייע במצבים שאת מתארת.
מקווה שתעשי שימוש באחת המסגרות, ליאת

אני בת 13 הרגשות משחקים בי יותר מידי ואני מריגשה אבודה...

לאור מה שתיארת אפשר להבין את הרגשות המבלבלים וכן עם ציון גילך הדבר מחזק את הצורך שלך בעזרה. נראה לי כי הטוב ביותר הוא לפנות לגורמים המסייעים בבית הספר.

הדבר הדו גלגלי "טרקטורון עבודה"


היה לי עד עכשיו ופתאום לא מסכים

נראה כי הטרקטורון היווה סמל לעצמאותך ולכך שהתבגרת ואילו דרך המכירה שלו אביך הבהיר לך כי בעצם גם בנישה בה חשת שאתה עצמאי זה בעצם לא כך. לכן הפגיעה הקשה שאתה מדבר עליה.
האם אתה יכול לשער או האם ניסית לבדוק עם אביך מדוע נהג כפי שנהג, ופעל בניגוד לרצונך.
הכעס שלך הוא רב ונראה שאתה מביע אותו בין היתר דרך אי ההליכה הסדירה לבית הספר. לא ברורה חווית הבושה שאתה מרגיש, מדוע אתה מתקשה להראות בפני שכניך? מה נדמה לך שרואים בך?
ליאת