היי

אני בת 14.5 . עד גיל 8 בערך הייתי ילדה ממש חברותית וחיובית. הדבר שהכי הפחיד אותי היה שאני יום אחד יהיה לבד ואף אחד לא יצטרך אותי יותר. הייתי תמיד ביחד וחברה של כולם. בכיתה ג' עברנו דירה ועברתי לבצפר של ערסים. כולם שנאו אותי שם ותמיד פגעו בי. הם גרמו לי לחשוב שאני לא שווה כלום, שאני מכוערת ואסור לי לצאת מהבית, שאני מפגרת אז אסור לי לדבר ושאני לא נורמלית ביחס לכולם. היה לי ממש רע שם אבל זה לא הפריע לאף אחד. עברתי מאז לחטיבה ונסתי לשנות דברים. היום יש לי חברות ויותר בטחון עצמי אבל אני עדיין לא מצליחה להיפתח או לדבר עם אנשים, אני מרגישה משעממת וחסרת אופי. כל פעם שאני ביחד אין לי מה להגיד ואני פוחדת שלא ירצו להיות איתי ואני לא מצליחה לשמור על קשרים. אף אחד לא מבין אותי ואיך זה מרגיש להיות לבד כל הזמן. לפני חודש ממש רציתי להתאבד וההורים שלי אמרו לי שאחותי לא יכולה לישון בגללי ושאני יפסיק להיות פתטית בשביל תשומת לב. אני לא מצליחה לתת מקום לעצמי.
מה אני יכולה לעשות?
תודה