אני לא יודעת מה יש לי .

הי רעות,
את מתארת שלוש שנים מאוד קשות שעברו עליך מאז שאחותך חלתה באנורקסיה. כמו שאת כותבת היית מאוד בודדה ונשמע שניסית בכל מיני דרכים לגרום לסביבה לראות שאת לבד, שאת זקוקה שיקשיבו לך, שיראו אותך.
את מספרת על אירועים קשים שעברו עליך ולא ברור אם יכולת לדבר ולספר עליהם למישהו. למשל על ההטרדה המינית או דברים אחרים שאולי לא סיפרת כאן. נדמה לי שאולי את מעדיפה לשכוח ולא לדעת על האירועים האלה שקרו. והם מצטברים להם בתוכך בפנים וגורמים לחלומות רעים, ולהרגשה שאת משתגעת או רוצה למות. מהניסיון שלי, דווקא כאשר מספרים ומדברים עם איש מקצוע על הפחדים, הקשיים והרצונות ואפילו על הסודות הכי איומים, זה יכול לייצר הקלה ושקט מבפנים.
לא סיפרת איפה ההורים שלך היום? האם הם רואים את מה שאת עוברת? האם אפשר לספר להם ולקבל את תמיכתם? האם מאחותך? או מחברה טובה?
ממה שתיארת הצוות בבית הספר רואה שקשה לך ואפילו כינסו ישיבה כדי לברר כיצד ניתן לעזור לך – אני ממליצה לך לשתף אותם בגורם המרכזי לסיבת הסבל שלך, מה כואב לך בפנים?
אם עולים בך רצונות למות, כמו שכתבת, חשוב שלא תשארי לבדך עם תחושות אלו! ממה שאני קוראת את נערה עם כוחות שכבר הצליחה להתמודד עם קושי אחד הוא שניים בחיים, אני בטוחה שתוכלי ביחד עם עזרה מתאימה להתמודד גם עם המשבר הזה. להתמודד ולנסות סוגים שונים של פתרונות למצוקתך.
את מוזמנת להגיב פה ונמשיך לחשוב יחד.

אני דווקא כן סיפרתי ודיברתי על ההטרדה מינית אבל שנה אחרי בערך .
וכן היו דברים אחרים שעד היום לא סיפרתי אותם למישהו שבאמת יכול לעזור אלה רק לחברה שגם בכלל לא הבינה .
ההורים שלי זה סיפור ארוך,אבא שלי אני בכלל לא בקשר טוב איתי ,כאילו ההורים שלא לא גרושים אבל הם לא חיים ביחד .הוא בלילות אצל אמא שלו .אני פשוט לא סובלת את הבנאדם הזה וגם בבית ספר יודעים שאם הם צריכים משהו זה רק לפנות לאמא שלי .אמא שלי אישה חולת כליות עם 100 %נחות ,ורוב הזמן בבית .למשל אתמול הפסיכולוג של הבית ספר דיבר איתה בקשר שאני צריכה ללכת לטיפול ארוך טווח כי אני בסיכון ,ובמקום לתמוך ולעודד אותי היא פשוט אמרה "יש לי מספיק את הצרות שלי על הראש ,אני לא צריכה לרוץ לריצות שלך עכשיו .""אחותי אומנם גדולה ממני בשנה ,אבל היא מתנהגת כמו ילדה בת שמונה .וגם אני לא מרגישה מספיק טוב איתה כדי להגיד לה מה עובר אליי .יש לי חברה שהיא נפש תאומה שלי שיודעת רק טיפה מהדברים והיא תומכת ,מבינה ,וכועסת שצריך .היא הנחמה שלי .זאת בידיוק הבעיה ,אני זוכרת שהתחלתי עם כל המצבי רוח האלה עוד מכיתה ה' אני חושבת ,ופשוט אפעם לא סיפרתי למישהו ,תמיד שמרתי ללב ,ויש כ"כ הרבה ,אבל את הסיבה העיקרת ללמה רע לי אני עדיין בעצמי לא יודעת .יכול להיות שעברתי דברים בילתודי ,שנכנסו לתת מודע שלי .אין לי מושג .אני בעצמי מתה לעזור לעצמי ולא יודעת איך .
תודה לך ..

תודה ששיתפת אותי. אני חושבת שטיפול ארוך יכול להיות פתרון טוב שבו תוכלי לשתף בכל הדברים האלה שתמיד שמרת בלב, וגם להכיר אדם מבוגר שיקשיב לך בסבלנות, שידאג לך ולטובתך, ושתוכלי ללמוד לסמוך ולבטוח בו או בה (כמובן). אם תצטרכי עזרה נוספת, אני כאן.

איזה טיפול בידיוק ?
הטיפול היחידי שהם שלחו אותו זה למרכז להפרעות אכילה בבית חולים רמבם ...