החיים במשפחה

אני בת 18 לפני גיוס ואני גרה עם אמא שלי 2 אחיי אחותי דודה שלי ו2 בני דודים שלי.
ההורים שלי פרודים וכשהם נפגשים הם רבים על כסף ועל הגט, אני יודעת שיש לנו בעיות כלכליות ומנסה לעזור, אמא שלי לפעמים נשארת עד השעות הקטנות של הלילה בשביל השעות הנוסופות ובגלל זה אני משתדלת לסדר את הבית, לכבס, לבשל ולהפריד במריבות בין האחים שלי ובן הדוד שלי, אני תמיד עושה משהו בשביל לנסות לעזור לאמא שלי שהיא תוכל לנוח כשהיא חוזרת הביתה, אבל לא משנה מה אני עושה אני אפעם לא מרגישה שאני עושה מספיק..אם אני מפרידה בריבים אני זאת שחוטפת צעקות וקללות ואני לא מבינה למה אני תמיד צריכה לסבול כשאני מנסה כלכך קשה להיות טובה..בגלל שאני הבכורה אני מנסה להיות הכי אמהית שאני יכולה ולעזור לכולם אבל זה קשה לי אני מרגישה שאני לא עושה דבר בשבילי,כל פעם שאני רואה חברים של האחים באים לבקר אני מסתכלת בקנאה וחושבת לעצמי שעבר הזמן שלי ולי בחיים זה לא יהיה. בחופש הגדול איבדתי חבר לכיתה שהכרתי 10 שנים וחיבבתי מאוד, זה השפיע עליי מאוד ואני כל הזמן חושבת שאני לא רוצה להמשיך לחיות בסבל הזה של לנסות להיות טובה ואז לחטוף את כל הזבל בפנים והחבר שכלכך אהב את החיים לא זוכה לחיות, זה כלכך לא הוגן וכל הזמן אני חושבת על מה היה אם זה היה ההפך..אני הייתי רוצה להיות זאת שתלך והוא ישאר כי לו זה מגיע יותר ממני. אני כלכך עייפה ומותשת מהחיים האלה של להיות האחראית כבר בגיל צעיר ולחשוב על כלכך הרבה דברים במקום להיות נערה רגילה וכל פעם שאני עושה משהו טוב ואז מתישהו במשך היום חוטפת צעקות וקללות מאחים שלי על כמה שאני טיפשה ושמנה אני לא מבינה למה אני טורחת ולמה זה מגיע לי..אני משתדלת שלא לקלל וכשהם מקללים אותי למרות שאני לא מחזירה זה פשוט קורע אותי מבפנים ואני נשברת ומנסה להיראות חזקה ואפילו לצעוק ולתת כמה סטירות אבל אני אפעם לא מרגישה שלמה עם עצמי. אני רוצה להעלם מהעולם הזה כבר ואני רק מחכה שזה יקרה כי אני יודעת שאני לא יעז לעשות את זה בעצמי, לללכת מהחיים, בלי לפגוע במשפחה שלי. אני רוצה למות אבל בלי לפגוע במשפחה שנפגעה מספיק. אני מרגישה שכל יום שאני ממשיכה לחיות אני רק סובלת ושאפחד לא באמת מתעניין בי או במה שאני עושה אלא בתועלת שאני מפיקה מלעזור בבית ולהיות כל הזמן בבית ואז אני ה'מזכירה' שאמורה לדעת איפה כל אחד. אני שונאת את זה, שונאת את החיים שלי ולא יודעת מה לעשות יותר, בכל יום שעובר אני רק רוצה לבכות וכשאני בחברה אני שמה מסכה שלא ידאגו לי, למרות שהייתי כלכך רוצה שמי שאמור להכיר אותי יראה שמשהו לא בסדר גם מעבר למסיכה אבל זה לא קורה כאילו אני שקופה אפחד לא מתייחס..אני כל הזמן בבית ואני כלכך משעממת אני צריכה לחשוב על מה לדבר עם אנשים כי אני כבר ריקה מסיפורים ואני אפילו התחלתי לגמגם בשנתיים האחרונות וזה משגע אותי כי אני מרגישה כמו מפגרת כשאני מדברת ככה,אני לא יודעת מה לעשות ונגמרו לי כבר כל הכוחות, אני מרגישה שונה בלי שמחת חיים