פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום מיטל,
אם אני מבינה נכון מה שמפריע לך זה שביתך מרימה את קולה בבית וצועקת שכשהיא מתעצבנת. ראשית ברצוני להרגיע ששיגרתי שילדים מרימים קול פה ושם, עם זאת אכן ניתן לעבוד על זה. נסי להסביר לה שזה לא נעים לך שהיא צועקת ומקשה עליך להענות ולהיות קשובה לה. פעמים רבות ילדים צועקים כי הם מרגישים שאחרת לא ישמעו אותם, לא יקשיבו ורצונם לא ישמע. נסי לעבוד איתה בכך שתראי לה שאת כן מבינה, הראי לה שאת מבינה ויתכן שהצורך בשימוש בהרמת קול ירד מעצמו.
בהצלחה

שלום שירה,
התסכול שלך מובן. זו גם תגובה חריגה אצל ילדים בגיל זה, ממה שכתבת איני יכולה לדעת מדוע הוא דוחה אותכם מאחר והתנהגותם של ילדים יכולה להיות מובנת רק בהקשר של הכרת כל המערכת שלהם - טיב היחסים עם כל האחד מההורים והאחים וכו'.
האם הוא דוחה אותכם רק כאשר הוריו נוכחים, או שגם בגן כשאתם באים לאסוף אותו?
בכל מקרה הייתי ממליצה לכם, להנות איתו, בזמן שהוא איתכם להיות מרוכזים בהנאה האוטנטית שלכם ושלו וזה כבר יחבר אותכם. יתכן שיש מחסום הקשור בקשר עימכם או מחסום ממקור אחר שלא מאפשר לו להתקרב אליכם מיידית.
בהצלחה

שלום טלי,
הרבה פרטים בסיטואציה הזו בבית הספר לא ברורים או ידועים לי כך שאיני יכולה לומר משהו ספיציפי לגבי המורה אבל כלליות אין מקום לכעוס על בנך, כדאי לברר עימו למה ברח לו, האם לא שם לב שיש לו, או שהתאפק יותר מדי זמן האם אכל משהו לו טוב...בוודאי שהוא לא עשה זאת בכוונה. ובטח הייתה לו חוויה קשה, עצם העובדה שברח לו ולאחר מכם שכעסו עליו, רק הוסיף למצוקה שלו.

שלום,
יתכן שזו אוננות, תופעה שכיחה אצל ילדים, זה מביא להם ריגוש ועונג גופני. זה חולף עם הזמן כי ילדים לומדים להדחיק את הדחפים המיניים ולבטא אותם כפי שפרויד הציע בסובלימציה בדרכים נורמטיביות. כך שהתייחסי לזה בהבנה, את כן יכולה להגיד לה שאת מבינה שזה נעים לה וזה בסדר גמור רק שעדיף לעשות את זה בחדר ולא בסלון כי זה פרטי.
בהצלחה

שלום ציפי,
אנסה להשיב על כל השאלות שהעלאת.
1. קחי בחשבון שמבחינה התפחותית הוא בשלב שנראה "גיל שנתיים הנוראי",ממש כך, זהו גיל בו הילדים מתחילים להכיר בנפרדותם, ובכך שהם תלויים בהוריהם ובסביבה ולא יכולים לממש את הרצון שהנפרד שלהם, לכן כל דבר קטן הופך מבחינתם להצהרת עצמאות. מה שלנו נראה שולי עבורם מסמל משמעות עמוקה הרבה יותר של עצמאות. כך שצריך להיות סבלניים וקשובים, היכן שאפשר להתגמש להתגמש והיכן שזה לא מתאפשר להסביר מדוע אי אפשר ולהקבל בהבנה את התגובה. זכותו לכעוס על ההחלטה שלך כהורה, ההחלטה עומדת בעינה אבל התחושה שלו מובנת. כך אל תתייחסי לזה כקוטר ובכיין כי אם את תראי את זה כך זה כמובן יוריד לו את הבטחון העצמי וגם הוא יראה עצמו כמעצבן ומעיק. לחלופין תקראי על השלב ההתפחותי הזה עוד ונסי לגלות הבנה לשלב הנפשי בו הוא נמצא
2. לגבי הגמילה, אם את חושבת שהוא מסמן שהוא רוצה את זה, אתם יכולים להתחיל בהתהליך זה, אבל קחי בחשבון שזה תהליך שיכול להיות ארוך ועם ירידות ועליות וקבלי גם את זה בהבנה. יתכן שתתחילו בגמילה ואז תקופה לא ילך וזה בסדר לשים את זה בצד ולחזור לזה בהמשך כשבשלים יותר. כעת נראה שמעסיקים אותו הרבה סוגיות נוספות לגמילה כך שאיני יודעת אם זה זמן ידיאלי להתחיל בהתליך, אך אם הוא מבקש זאת לא הייתי חוסמת זאת כי בכך היינו משרדים לו שהוא לא מסוגל.
3. לגבי העניין התחושתי, שווה לברר האם יש אבחון לכך, ובכל מקרה פעילות גופנית, במיוחד במים נחשבת טובה לפיתוח הפרופרוספציה.
4. הבטחון העצמי של ילד בגיל זה קשור באופן הדוק לאופן בו הוא נתפס ע"י הוריו, עבדי על מה שהצעתי שסעיף 1 וזה ישפיע לחיוב גם על זה. באשר לאינטראקציה עם חברים, כדאי ליזום משחק עם ילדים בני גילו בשעות אחרי הגן, כל פעם עם ילד או שניים כך יוכל להרגיש אולי יותר נינוח ולפתח את הכישורים החברתיים שלו.
בהצלחה

שלום טל,
בניגוד למה שהיינו אולי מצפים, תינוקות עד גילאי שנה וחצי - שנתיים אינם זקוקים לאינטראקציה חברתית עם בני גילם, ואינם מפיקים ממנה למידה לגבי אינטראקציה חברתית ובינאישית.

אם לבחור בתיאור "בוטה" של המציאות כפי שאנחנו מבינים אותה, בגילאים צעירים אלו התינוקות עדיין "מרוכזים בעצמם", ובדמויות המספקות להם את צרכיהם. תינוק אחר הוא "חסר תועלת" במובן הזה.
אינטראקציות חברתיות מתחילות כאמור להתפתח החל מגיל 18-24 חודשים לערך (עם הבדלים בינאישיים כמובן), אז מתחילה אינטראקציה של משחק מקביל - משחקים זה ליד זה (עוד לא אינטראקציה של משחק אחד עם השני שאנו רגילים לה).

לכן, אם בנך יגיע למשפחתון בגיל שנה - אין כל חשש.

בהצלחה!

שלום דניאלה,
יתכן שישנם מספר מקורות לקושי של הבן שלך, קודם כל החזרה לגן אחרי חופשה ארוכה בבית עם ההורים היא תמיד מעבר לא פשוט, כך שיכול להיות שהוא מגיב לזה והעניין ירגע עם החזרה לשגרת הגן. שנית אכן יכול להיות שנותר בו חלק המחוויה המפחידה והלא נעימה שקרתה בזמן שהיה בגן. בנוסף גם הגמילה מטיטולים היא צעד משמעותי שדורש הסתגלות והתמודדות מבחינת הילדים, זה דורש מהם כוחות לשים לב מתי יש להם פיפי להתריאה ללכת לשירותים וכל זה גם מפחיד וגם מעייף עבורם.
כך שהייתי זוכרת בראש את כל הדברים הללו ואם את מזהה בסיטואציה מסויימת שמשהו מאלה מופעל הייתי מדבר על זה עם בנך, בדרך שתיהיה לו נגישה ומנסה לחזק אותו על התמודדות ולהרגיע אותו.
תתני לזה קצת זמן ואם זה לא משתפר אז ניתן לשקול לפנות לטיפול.
בהצלחה

שלום נוגה,
נשמע שביתך בחוויה של אי נוחות כאשר המשקפיים מוסרים, הייתי ממליצה להתחיל לדבר איתה על העניין הזה ישירות. נשמע שכל פעם שהיא חווה קושי אתם מנסים מהר מאוד להחליף את החוויה שלה, שלא תרגיש עצובה או משהו קונפליקטואלי. הייתי מתעכבת איתה במקום של הקושי כדי להבין מה זה עבורה להיות בלי משקפיים, האם חשה חוסר שליטה או לא יפה או שזה מזכיר לה את האירוע עם הילדים. ניתן לבדוק איתה תוך כדי שיחה.
בשלב ראשון נסו לפתור את זה עצמאית מולה, דרך זה שתתנו מקום לחוויה של עצב או לחץ שהיא חווה כשהמשקפיים מוסרים ולהבין יותר טוב מה בזה קשה לה. בשלב זה איני רואה צורך בטיפול, יש לה קושי ממוקד ובגדר נורמה ללא סימנים נרחבים או נוספים של מצוקה נפשית. אם תרגישו שאתם לא מצליחים להקל עליה עצמאית, ניתן לפנות בשלב ראשון לייעוץ בסגרת הדרכת הורים שינחו אותכם.
בהצלחה

קודם כל את מתארת בעיה שהיא מאוד נפוצה, אין צורך להיכנס לפאניקה. היתה לי בעיה דומה עם הבת הקטנה לפני שנתיים ואני בהחלט ממליצה על פסיכולוג ילדים שעזר ם בבעיות אחרות.

חג שמח ובהצלחה :)

שלום מאיה,
יתכן שישנם מספר מקורות לקושי של הבן שלך, קודם כל החזרה לגן אחרי חופשה ארוכה בבית עם ההורים היא תמיד מעבר לא פשוט, כך שיכול להיות שהוא מגיב לזה והעניין ירגע עם החזרה לשגרת הגן. שנית אכן יכול להיות שנותר בו חלק המחוויה המפחידה והלא נעימה שקרתה בזמן שהיה בגן. בנוסף גם הגמילה מטיטולים היא צעד משמעותי שדורש הסתגלות והתמודדות מבחינת הילדים, זה דורש מהם כוחות לשים לב מתי יש להם פיפי להתריאה ללכת לשירותים וכל זה גם מפחיד וגם מעייף עבורם.
כך שהייתי זוכרת בראש את כל הדברים הללו ואם את מזהה בסיטואציה מסויימת שמשהו מאלה מופעל הייתי מדבר על זה עם בנך, בדרך שתיהיה לו נגישה ומנסה לחזק אותו על התמודדות ולהרגיע אותו.
תתני לזה קצת זמן ואם זה לא משתפר אז ניתן לשקול לפנות לטיפול.
בהצלחה

שלום,
צר לי על העיכוב במענה.
לגבי פנייתך השאלה שמתעוררת היא מדוע ביתך עושה רגרסיה ונזקקת למוצץ, אילו אירועי דחק או התמודדות מלווים אותה?
באופן עקרוני רגרסיה לדפוסים מוקדמים שלנו הם התמודדות נפשית טבעית, ביתך עושה רגרסיה לעיסוק אוראלי שמאוד מרגיע תינוקות ופעוטות. אם ביתך מבקשת ורוצה זאת ניתן להענות לצורך הזה , זה דרך שלה להתמודד כרגע, אתם יכולים לתת לה מוצץ זה לא משהו שיפגע או יזיק לה. אכן בהמשך יבוא שלב שהיא תצטרך לוותר עליו, אבל בהמשך היא תיהיה זקוקה לו פחות ולכן הויתור יהיה קל יותר עבורה.
בהצלחה

שלום ענת,
עניתי לפנייתך הראשונה.

שלום אביגיל,
נסי ליצור להם בסביבה נעימה ובטוחה למשחק, למשל להכין כמה צעצועים מעניינים שהם אוהבים להציע להם לשחק כשבהתחלה את איתם ואחרי זה את משאירה אותם לשחק ואת נמצאת בסמוך. למשל מכינה לכם ארוחת ערב, אם הם ירצו להראות לך משהו או משהו יפריע להם את זמינה.
נשמע שקשה לילדים שלך וגם לך עצם השינוי. רוב הילדים מצליחים להעסיק את עצמם כי הם התנסו בזה מגיל 0, הילדים שלך לראשונה אמא פחות זמינה להם ולכן זה חדש ודורש התסגלות. בהדרגה הם יוכלו ללמוד זאת, בייחוד שיש להם גם אחד את השניה.
המסר המרכזי שאת צריכה להעביר להם הוא שהם במקום בטוח ואמא אוהבת אותם גם אם היא עושה משהו אחר, וכן שזה לא נורא שאמא הולכת רגע עדיין יהיה להם משחק מעניין ומשמעותי.
בהצלחה

שלום ענת,
הגבתי לפנייתך המקורית

שלום
החופשות עושות בלגן לילדים ברצף, כך שהרבה פעמים התופעה הזו מתרחשת בחזרה מחופשה ובמצב רגיל אין להיבהל מזה יתר על המידה אלא לתמוך ולחזק את הילד. חשוב לבוא לקחת אותה בשעה קבועה שיסייע לה לחוש בטחון ולא לשחק עם שעת החזרה מהגן.
אך כדאי להסתכל גם על התמונה הרחבה יותר, הנ"ל מתייחס למצב שיגרתי, לפעמים ילדים מגיבים ביתר עוצמה כי יש קושי כללי ורחב יותר בקשר עם ההורים ואז הטענות כלפי הגן הם רק ערוץ להוציא את הדברים שנוגעים גם להיבטים נוספים ורחבים יותר בדפוסים המשפחתיים. אתה מכיר הכי טוב את המשפחה בחן את הדברים ותשקול מה המקרה של הבת שלך מספר, האם זו קושי שיגרתי בהתאקלמות לגן אחרי חג או שיש קושי רחב יותר בקשר בין בתיך לבין אימה.
בהצלחה

שלום רוז, וסליחה על המענה המאוחר.
את מעלה סוגיה מאוד מורכבת, אשר בבסיסה השאלה המאוד מהותית:
איך לעזור מבלי לפתח תלות?

בעיני הסוגיה היא מורכבת בעיקר בגלל שהתשובה מאוד תלויה במאפיינים האישיותיים של הילד, אולם גם באלו של העוזר (הורה/דוד/מורה וכדומה).
למרות מורכבותה של הסוגיה, אתן מספר הנחיות כלליות, ואני מקווה שהן תעזורנה לך בהתמודדות עם השאלה.

כלל "הורים-ילדים-לימודים", או במילים אחרות: הילדים אחראים על הלימודים שלהם, כשם שההורים אחראים על הילדים שלהם. חשוב להימנע ממצב בו ההורה לוקח אחריות על התהליך הלימודי, ולכן אם בית הספר מביע עמדה "רכה" כלפי הכנת שיעורי בית, מאוד לא מומלץ שתביעי עמדה נוקשה יותר כלפיה. הלימודים עלולים להיות זירת מאבקים עם הילדים, כאשר התוצאה היא כמעט תמיד אחת: הילד מפנים שלימודים ושיעורי בית הם עונש.

חשש מהרגלי לימודים לקויים: אי-הכנה של שיעורי בית אכן עלול להשתרש כדפוס בשל תנאים מקלים ("לא קורה כלום"). לכן, אם נראה שבתך מוותרת מראש על הכנת שיעורי בית לטובת פעילויות אחרות, אני מציע לשוחח עם בית הספר ולברר כיצד לדעתם נכון להתמודד עם הסוגיה. לא הייתי פוסל לבקש מהמורה להביע קו פחות מקל, ויותר דורש, בהנחה שאי-ההכנה נובע מזלזול ברור, ולא מחשש או מקושי.

נוכחות תומכת: לאור קשייה האובייקטיביים של בתך, תוכלי להציע לה להכין שיעורי בית בזמנים מסוימים אותם תקבעי מראש - ובהם תוכלי להיענות לבקשותיה לעזרה במידת הצורך. חשוב שהיא תהיה זו שתכין את השיעורים, והנוכחות שלך (או של הורה/מטפל אחר) תהיה על מנת לעזור בקשיים בלבד (ולא כדי ללמד).

לסיכום, חשוב שלא יופעל כל "לחץ" להכנת שיעורי בית מצד ההורים ישירות כלפי הילד. יחד עם זאת, איני פוסל היעזרות בדמויות משמעותיות בבית הספר על מנת לעודד הרגלי למידה מתאימים יותר. כל זאת בתנאי שיעשה באופן רגיש, כך שלא תחוש שהיא מתמודדת לבד אל מול קושי "בלתי אפשרי".

בהצלחה!

שאין טעם להמשיך כי היא מאוד השתפרה אני כאמא מרגישה שיש פער ריגשי גדול בין מי שהיא למה שהיא

ההוראה מתקנת אמרה שאין טעם לשים עליה סטיגמה של איבחון לילדה שיש דימוי עצמי נמוך שנעשה הפסקה השנה ונקבל החלטות המהשך

מה אתה חושב על זה כי אני ממש מבולבלת?

שלום ROZ,

את מתארת את אחת הדילמות הקשות בהקשר של עזרה או טיפול אצל ילדים:
מתי העזרה דווקא מזיקה?

הסוגיה הזו היא מאוד מורכבת בעיני, כאשר מה שמנחה אותי הוא עקרון בסיסי לפיו אני עובד: כאשר נראה שהילד מסוגל להתמודד עם האתגרים שלפניו, גם ואולי אף במיוחד כאשר הוא נדרש להתאמץ מאוד, כדאי להשתדל להימנע מלהציע עזרה.

עזרה משולה אצלי לקביים. מחד, הם עוזרים לייצוב, ואף להתקדמות מסוימת. עם זאת, הם אינם מאפשרים תנועה חופשית או מהירה, וככל שנשתמש בהם יותר, כך נזדקק להם יותר (היות ששרירי הרגליים מתנוונים).

מתי בכל זאת עזרה נדרשת?
כאשר האתגרים נראים קשים עד בלתי אפשריים. במצב כזה נרצה לאפשר לילד להתקדם, גם אם בסיוע גדול, אולם לאורך כל התהליך כדאי לשים לב לנקודות בהן הוא מסוגל לבדו, ולאפשר לו זאת. המאמץ (המבוקר) בליווי הצלחה, באופן לא מפתיע מלמד אותו להתאמץ, גם כשקשה.

איך אפשר לעזור בלי לעזור?
עבור ילד, במיוחד בכיתות הנמוכות, לשבת לבד בחדר ולהכין שיעורי בית עשויה להיות חוויה מאוד לא נעימה. לכן, אפשר לעזור להקל על החוויה מבלי לעזור לו בהכנת השיעורים. ישיבה לידו בחלק מהזמן, מתן הסבר למהות השאלה (ולא התשובה), הדרכה כללית לגבי ארגון הלמידה, תמיכה והבעת אמונה ביכולת שלו - כל אלו יכולים להוות תמיכה נהדרת ללא עזרה בפועל.

נראה לי שיהיה נכון כרגע לקבל את עצת המורה בהוראה מתקנת, היות והיא הגורם המנוסה והמקצועי. במקביל, אני מקווה שעצותי מעלה יעזרו לך לתת לבתך את התמיכה שהיא זקוקה לה, ועזרו לך להביע את האמונה ביכולותיה.

את מוזמנת לשוב ולעדכן,

בהצלחה!

כזיכרון שפעם דיסלקציה גילו בכיתותמאוחרות ויש לי במשפחה דיסליקציה

שחררתי את העניין

תודה על העזרה