פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

ברצוני להוסיף מספר עובדות שאיני יודעת כמה הן רלוונטיות.
בני אינו מרבה לעסוק ב רכיבה על אופניים, קורקינט וכ..למרות שמאוד רוצה בכך.
סרב עד כה להצטרף לחוגים ..חשפנו אותו והגענו עימו לימי ניסיון, מעולם לא הסכים לנסות.
כמו כן מעולם לא עשה את צרכיו במסגרת הגן או בית הספר{אינו מסביר מדוע}
לכיתה אנו מלווים אותו עדיין ואינו מוכן להצטרף לחבריו שמגיעים לבד משער בית הספר עד הכיתה.
כשאנו נפרדים ממנו וצופים מהצד , נראה שאינו משתלב במהרה, צופה בחבריו לבדו.
לציין שחברים מגיעים אלנו ביום יום ע"פ הזמנתנו אך הוא מוזמן אליהם בתדירות פחותה בהרבה.

שלום ענת,
המידע שהוספת נשמע לי מאוד רלוונטי.
אנא הוסיפי פרטים שעשויים לעזור לי למקד את התשובה:
מצב משפחתי - אחים, גילאים, יחסים במשפחה, טיב היחסים שלכם ההורים עם בנך.
היסטוריה - התנהגות בבית ובמסגרות גן, מינקות ועד היום.
האם עבר אבחונים כלשהם (קשב וריכוז, אחר?)
מצב לימודי והתנהלות בית ספרית מבחינה חברתית ולימודית - מה המורים מדווחים?
תודה

יאיר שלום,
מודה לך על תגובתך, מוסיפה פרטים כפי שביקשת..
בני בן 7 ולו אחות גדולה בת 18,היחסים בבית בין כולנו ההורים והילדים טובים מאוד ותומכים.
במסגרות הגן עד כה היו דיווחים טובים, ילד טוב, קשוב, רגיש מאוד, חברותי,התפתחות תקינה לחלוטין.
לא , התפנה מעולם במסגרת גן חובה בשרותי הגן,
גם בכיתה א אינו משתמש כלל בשרותי בית הספר.
המורה מדווחת על רמת לימודים טובה אך נתונה לשיפורים וחיזוקים מצידו.
אינה מדווחת על בעיות התנהגות כלל, בסהכ ע"פ התרשמותה "ילד טוב"
שקלתי השנה לערוך מבדקים של קשב וריכוז אך טרם סיימנו את התהליך, משום שעפ התרשמותי ישנו קושי מסויים בהכנת השיעורים, בהתארגנות...מעט "מעופף", מתקשה "לאסוף את עצמו".

תודה על תשומת הלב........ענת

שלום ענת,
אכן נשמע שבנך ילד רגיש יותר מרוב בני גילו, ונראה כי רמת הרגישות שלו משפיעה על תפקודו האישי (שימוש בשירותים, פעילויות מהנות) והן בתפקודו החברתי - ויתכן כי קיים קשר בין השניים.

הנטיה לבקש "סליחה" פעמים רבות, עשויה אמנם להעיד על רמות חוסר בטחון גבוהות, אולם קשה מאוד לדעת מהו המקור להן. משמח אותי לשמוע שהיחסים ביניכם מאוד טובים, אולם ניכר שהוא מתקשה לבטא קשיים מסוימים עימם הוא מתמודד למרות זאת.

לא ציינת באילו דרכים ניסיתם להתמודד עם כל אחד מההרגלים והקשיים, ולכן הייתי מציע שבשלב ראשון תנהלו עימו שיחה נעימה על נושא הסליחה. בחרו זמן נינוח בבית, ובואו שניכם (ההורים בלבד) אליו לשיחה, בזמן שהוא פנוי לכך. השתדלו לדבר בתיאורים ולא בשיפוטים. כך למשל - במקום "אתה מבקש יותר מדי סליחה" ניתן לתאר "כאשר קורה משהו, אתה מבקש סליחה, וממשיך גם לאחר שאנחנו כבר סלחנו" - או משהו בסגנון.
הסבירו לו שמטרתכם היא לברר עימו את הנושא. שניסיתם לעזור בכל מני דרכים, וברור לכם שעד עתה לא הצלחתם, אבל אתם נחושים לעזור לו. נסו לבדוק עימו סיטואציה שהתרחשה לפני יום או יומיים (בניגוד לסיטואציה שהתרחשה לפני כשעה). בדקו איך הוא מבין את הסיטואציה, ומה לדעתו יקרה אם לא תסלחו.
המטרה בשיחה היא השיחה (ולא השכנוע שאתם אוהבים אותו, ושאתם סולחים, ושאין צורך לבקש שוב ושוב...). נסו להבין אותו, ואת תחושותיו, ובדקו עימו אם לדעתו אתם יכולים לעשות משהו שיוכל לעזור לו.

יתכן ששיחות כאלו, בהמשך גם לגבי נושאים אחרים, יוכלו לעזור לכם להבין את המקור לכך בצורה טובה יותר. במידה ולא, כדאי לשקול בירור אצל איש מקצוע. לעיתים התערבות טיפולית קצרה עשויה לחולל פלאים בהתנהגות ובתחושה שלו, ולמעשה לשנות את חייו.

אגב, העובדה שהוא "מעופף" ומתקשה "לאסוף את עצמו", עשויה דווקא לרמוז לקיומו של קושי למקד קשב, אולם אין הדבר בהכרח מעיד על צורך הטיפול תרופתי או הקלות כלשהן.

אשמח שתשובי לעדכן,

ובהצלחה!

שלום נורית,

את שואלת האם השינה המשותפת שלכם היא דבר פסול אך גם נשמע מדברייך שאת בעצמך מרגישה איתה לא בנוח ומעוניינת להפסיקה. בנך הוא כבר מתבגר צעיר, ובהתאם לגילו אמור לעבור תהליכים שונים של היפרדות, מעבר לעצמאות, גיבוש זהות עצמית, גילוי המיניות שלו, ועוד. לא מתאים שהוא ימשיך לישון ביחד איתך במיטה, גם אם שניכם התרגלתם לכך וזה נעים ומספק עבור שניכם.
ניתן להבין מדברייך שעשית ניסיונות לשנות את המצב אך בנך מתקומם. זה טבעי ומובן לאחר שנים כה רבות של הרגל, אך יש להניח ששניכם משלמים על כך מחיר. גם אם לא באופן ישיר, השינה המשותפת שלכם עשויה לסמל קושי מסוים שיש ביחסים שלכם, זה עם זו ואולי גם עם אחרים. לכן אני ממליצה לך לפנות לייעוץ, בו תוכלי לקבל עזרה בתהליך הזה של "היפרדות" ואולי של מעבר לדפוס יחסים שונה. העובדה שפנית בשאלה הזאת היא כבר הצעד הראשון ומעידה על נכונות שלך לשקול את השינוי. לא כדאי לחכות שזה יבוא ממנו.
בהצלחה!

שלום רבקה,

אכן נשמע מצב מתיש ומעייף עבור כולכם. האם למעשה מאז ומתמיד היו איתה קשיים כאלה? האם הייתה תקופה שבה הלכה לישון באופן עצמאי ונינוח יותר?
ילדים רבים מתקשים להיפרד בסוף היום - מההורים, או בכלל מהיום ומהעירות, ושלב ההירדמות הוא רגע לא פשוט עבורם. לכן קיימת מחשבה שיש לנסות לסייע להם ברגע הזה - באמצעות "טקס שינה" קבוע, רצף פעולות שיש בו "הורדת הילוך" מהמולת היום וכניסה למצב רגוע יותר. הקביעות של הפעולות מעוררת תחושת היכרות וביטחון ומאפשרת גם היא כניסה נעימה יותר לתוך השינה.
את מתארת שיש לכם רצף קבוע של פעולות, אך כדאי להכניס גם פעילות קצרה רגועה משותפת, כמו קריאת סיפור או שיר ערש. אלה יוכלו לענות על הצורך שלה בהימצאות ביחד איתך באופן נעים ורגוע לפני ההכרח להיפרד. אחרי חיבוק או נשיקה או מה שמתאים לכן כדאי לומר לה באופן ברור "עכשיו את הולכת לישון, תשני טוב, וניפגש בבוקר", ולצאת מהחדר. ההיענות שלך לכל בקשותיה - פיפי, מים וכו - מלמדת אותה שכדאי לה להמשיך בזה... לכן כשהיא בוכה ומבקשת מים אפשר לגשת אליה ולומר לה בצורה רגועה שסיימנו להיום ועכשיו לא שותים יותר, ולצאת שוב. בימים הראשונים היא תהיה מופתעת ותתקשה כמובן לקבל את המציאות החדשה, אך בעשייה סבלנית ועקבית היא תלמד שאין טעם בבכי ובדרישות. ניתן גם להציע לה לשבת לידה על מנת לעזור לה להירדם בימים הראשונים.
בהצלחה!

שלום עינת,

בנך נדרש לעבור שני שינויים משמעותיים במקביל, ונשמע כאילו הוא עושה קישור בין השניים - המעבר לכיתת גן אחרת והגמילה מתחברים לו אולי ביחד לאיזו ציפייה ממנו "להפוך להיות גדול". למרות שטרם המעבר הוא הביע לגביו נכונות ואולי אף שמחה, יתכן שבפועל קשה לו הפרידה מכיתת "הקטנים" (אם זה מהחברים, מהצוות, או אפילו משגרת היום או מהסביבה הפיסית), והוא מביע את הקושי שלו דרך הסירוב להיכנס לשירותים.

כדאי לנסות לברר יותר מה מפריע לו בשירותים של הגן, במה הם שונים מאלו של הבית וכו. עם זאת את מציינת שגם את הסיר הוא לא רוצה בגן, וזה מעיד יותר על קושי עקרוני מאשר על משהו בשירותים עצמם. מכיוון שכאמור הוא עובר כעת במקביל שני שינויים שהינם שינויים לא קטנים בחייו של פעוט, הייתי מסייעת לו על ידי חלוקה שלהם לתקופות, כלומר מאפשרת לו להסתגל לגן בהדרגה, ורק אז חוזרת לשים דגש על נושא הגמילה - או להיפך, מחזקת את נושא הגמילה תוך הישארות בכיתת הקטנים ורק אחר כך חוזרת למעבר לגדולים, בהתאם למה שנראה לך מתאים יותר.
בהצלחה!

שלום אלי,
כדי להפנות לאיש מקצוע מתאים, אנא הוסף פרטים:
מה הקושי של הילדה?
מהי המטרה של הטיפול?
מי אבחן / הפנה לטיפול?

יתכן שנוכל להוסיף מידע שיעזור לך לקבל את ההחלטה הנכונה לגבי איש המקצוע המתאים.

שלום לילי,

גמילה הינה תהליך שיכול להיות פשוט וחלק, אך גם יכול ממושך יותר ולדרוש סבלנות רבה מצד ההורים. מקובל להניח כי לצורך גמילה על הפעוט לגלות מוכנות במספר תחומים - קוגניטיבי, מוטורי ורגשי. יפה שבתך בגילה הצעיר כבר מסוגלת לדווח על יציאותיה, אך כדאי לבחון עוד מספר היבטים: האם היא מדווחת כך גם על פיפי? האם היא מבינה וקולטת שעושים צרכים בשירותים? האם היא הראתה רצון לעשות בשירותים, הורידה את החיתול והתיישבה בשירותים, או על סיר? האם היא עצמאית דיה מבחינה מוטורית, כלומר תוכל להוריד וללבוש מכנסיים ותחתונים בעצמה? האם היא מגלה שאיפה לעצמאות, למשל מבקשת לאכול בעצמה, להתלבש בעצמה וכדומה?
אם התשובה על מרבית השאלות הללו חיובית, יתכן שהיא אכן מוכנה וניתן לעשות ניסיון לגמילה. במקרה כזה אפשר להסביר לה שמהיום היא כבר תהיה "כמו הגדולים", תלבש תחתונים במקום חיתול, ותעשה פיפי וקקי בשירותים (או בסיר). אפשר לציין זאת בחגיגיות, להראות לה את התחתונים החדשים וכדומה. בכל מקרה יש להיות מוכנים ל"פיספוסים", לגלות כלפיהם סבלנות ולא להגיב בשום אופן בכעס ובאכזבה.
אם התשובה על מרבית השאלות הנ"ל איננה חיובית, אולי כדאי להמתין עוד קצת. בכל מקרה ההמלצה על הגמילה בקיץ הינה מטעמי נוחות בלבד, ולא מטעמים מהותיים. והקיץ רק מתחיל...
בהצלחה.

הי תודה על תשובתך
היא ילדה עצמאית מאוד מסרבת שיאכילו
מתעקשת לנעול לבד נעיליים לא תמיד בצלחה
מודיעה על קקי על פיפי פחות
לפי תשובתך ניראה לי שכדאי לחכות מה דעתך?

שלום לילי,
כמו בתחומים רבים בפסיכולוגיה, כך גם בנושא גמילה ישנן גישות מגוונות.
טל הציגה גישה אחת, ואני ברשותך אציג גישה אחרת.

באפן עקרוני, ההרגל לעשות צרכים בחיתול הנו הרגל אותו אנחנו מנחילים לתינוק, והוא השתרש בתרבותינו לאור מאפייני החיים והדרישות התפקודיות מההורים. מאז השתכללות החיתולים החד-פעמיים, גיל הגמילה מהחיתולים התאחר מאוד. למעשה, הצורך לגמול את התינוק נובע מעצם ההרגל שהונחל לו בינקותו, בלית ברירה.

הגישה שאני מצדד בה, תומכת בגמילה מחיתולים בכל זמן שבו ההורים מרגישים שהם מסוגלים לכך, וברור שכדאי שלא להגיע למצב בו הם מחויבים לכך (בעיקר על-ידי מסגרת הגן). למעשה, ניתן להתחיל תהליך גמילה בכל גיל, ואף ניתן לגדל ילד המודע לצרכים כבר מלידתו (עדויות לכך קיימות בחלקים נרחבים בעולם ובתרבויות שונות).

בהתאם לכל גיל, אופיו ומשכו של תהליך הגמילה עשוי להשתנות.
לפי התיאור שלך, בתך כבר יודעת מתי היא צריכה לעשות קקי, ואף מודיעה. בעיני, אין תקופה נוחה מזאת להתחלת התהליך. יתרה מכך עם התקרבות לגיל שנתיים, גדל הסיכוי שבתכם תעשה שימוש בנושא הגמילה כמאבק מולכם, דבר שעלול להאריך מאוד את התהליך, ולתסכל אתכם.

יחד עם זאת, חשוב לדעת שתהליך גמילה איננו תהליך של שבוע, והוא מלווה במעידות, בדיוק כשם שהלמידה לעמוד וללכת מלווה גם היא במעידות.
לכן, אני ממליץ לצאת לדרך הגמילה כעת, מתוך ידיעה שמעידות או פספוסים הינם עניין טבעי, אשר נובע מתהליך הלמידה של ההרגל החדש. לכן, אל לכם לכעוס או לעורר בה תחושות אשמה במקרים אלו. זכרו שככל שהתהליך יהיה נעים יותר עבורה, כך הוא יהיה גם מהיר יותר.

בהצלחה!

שלום טלי,
זו אכן עשויה להיות סיטואציה מפתיעה, אולם חשוב לדעת שגם אצל ילדים שישנים "טוב" ישנן תקופות התפתחותיות בהן עשויים להתעורר קשיים. זה אגב נכון לסוגי תפקודים רבים, לאו דווקא שינה.

יתכן בהחלט שהיא מרגישה זקוקה לך יותר בימים האחרונים (האם חלו שינויים כלשהם בבית? הריון?), ולכן איני רואה בעיה בהרגעה באצעות נוכחות פאסיבית, כדי לעזור לה לעבור את התקופה.

נוכחות פאסיבית משמעותה להימצא יחד עם הילדה בחדר, אפשר למשל לשבת ליד מיטתה על כיסא, אולם ללא יצירה של תקשורת הדדית.
תקשורת הינה שם כולל לכל אינטראקציה שמערבת את שתיכן:
ליטופים וחיבוקים לאורך זמן ההירדמות, שיחה כמובן, ואפילו קשר עין.

לכן במידת הצורך אני ממליץ לך להיות נוכחת בחדר, אולם לא לקחת חלק בהרגעה פעילה.
המסר הבסיס הוא: עכשיו לילה, הולכים לישון, ובלילה אין אינטראקציות חברתיות.

בהצלחה!

שלום היללי,
את מתארת מצב מאוד מתסכל.

אמנם ציינת שהיא כבר היתה גמולה, אולם אין זה פוסל סיכוי לבעיה פיזיולוגית.
אפשרי שבתך סובלת מבעיה גופנית ואינה יודעת לדווח עליה.

לכן, בשלב ראשון אני ממליץ לגשת לרופא ולשלול בעיה כזו.

לאחר שנשללה בעיה גופנית, ניתן יהיה להתייחס בצורה מקיפה יותר לנושא.

אנא שובי לעדכן.

יאיר תודה על תשובתך. מאחר ובגן היא הולכת לבדה לשירותים ואין מצבים כאלה של פיפי שבורח אני מסיקה שהבעיה אינה פזיולוגית כמו כן בחופשה משפחתית של 3 ימים בה לא יכלה לגשת לשירותים לבדה כי לא היו מותאמים לשימוש לילדים בגילה ואני סייעתי לה בכל פעם לא פיספסה אפילו פעם אחת. בנוסף העובדה שהיא דורשת את עזרתי "יש לי פיפי ואני צריכה עזרה" ולא מוכנה ללכת לבדה למרות שאין כל בעיה טכנית או של יכולת לעשות כן מראה לי שמדובר במשהו התנהגותי. ההתעקשות שלי שהיא יכולה לבדה החמירה את המצב. לכן ביומיים האחרונים כשהיא מבקשת אני עונה: אין בעיה אמא כאן איתך תעשי פיפי. והיא אכן נכנסת לבדה ועושה לבד כשאני רק עומדת בפתח הדלת. האם עלי פשוט להמשיך לגשת איתה לשירותים?

שלום שוב,
נשמע לי שמצאת את דרך המלך לעזור לה.
יתכן שבזמן הטיול המשפחתי, העובדה שליוית אותה וסייעת לה הפך את הסיטואציה הזו למאוד נעימה ואינטימית ביניכן.
לכן, הצורך שהיא מביעה הוא אכן הצורך לחוש את קרבתך באותו אופן. מעודד אותי לשמוע שהיא זקוקה לקרבתך, אולם לא לעזרתך, וחשוב לשמור על כך, ולא לסייע פיזית כשאין צורך.

לכן אני בהחלט מציע כרגע להמשיך לגשת איתה לשירותים עד שיתבססו הרגל ותחושת בטחון.

בהמשך לעשות תהליך התרחקות הדרגתי (לאורך שבוע נניח):
תוכלי ללוות אותה לשירותים ואז "רק הולכת לרגע לבדוק משהו וחוזרת"
ללוות אותה לשירותים ו"הולכת לעשות משהו, אם את צריכה אותי, אני בסביבה"
"אני מסתכלת עלייך כשאת הולכת לשירותים"
"אני אהיה כאן, ואחכה לך שתסיימי"
וכו'.

אשמח שתשובי לעדכן,

בהצלחה!

אשמח לתשובה

שלום לי,

אתם מתמודדים הרבה מאד זמן עם בעיה אשר מעוררת אי נוחות רבה, בעיקר לסביבה המשפחתית וגם לילד עצמו. את מציינת גם מתח שמתעורר ביניכם ההורים, ומגבלה על אורח החיים. ללא ספק זוהי בעיה שכדאי מאד "להיפטר" ממנה, אך לעתים קרובות זה דורש תהליך ארוך וסבלנות רבה.
מספר שאלות עולות ממה שכתבת: האם לגבי פיפי הייתה גמילה? האם זה קורה לו בעיקר בבית, או גם בגן (לא הבנתי אם בגן המשחקים, או בגן הילדים)? האם ילדים אחרים שמים לב לזה ומתייחסים לכך?
לפני שניגשים לטפל בבעיה בכל צורה אחרת, יש לשלול מקור רפואי. את מציינת שאין לו בעיה של עצירות אך ייתכן שיש לו בעיה כלשהי של שליטה בסוגרים, ואני ממליצה לבצע בירור רפואי.
לאחר שנשלל מקור רפואי לבעיה, ניתן לנסות לטפל באופן התנהגותי או משפחתי. את אומרת שניסיתם כבר דרכים התנהגותיות (פרסים וכד'), אך לא ברור עד כמה רצוף ועקבי היה הניסיון הזה. ניתן להחליט על תכנית התנהגותית מקיפה, בה תקבעו זמנים קבועים לישיבה על האסלה ותנסו ללוות אותו בכך באופן נעים וסבלני, ולא כעוס. לא תענישו במידה ולא עשה צרכיו אך תתנו חיזוק כלשהו על כל עשייה, כגון נקודה או "כוכב", ולאחר שיצבור מספר כוכבים כאלה יוכל לקבל פרס כלשהו. חשוב להציג לו את התכנית ולהשיג את שיתוף הפעולה שלו, וכן להמשיך בה ולשמור על עקביות גם אם זמן מה אין "הצלחות". ככלל יש להשתדל לא להפעיל לחץ ולא לשפוט כל ניסיון כ"הצלחה" או "כישלון".
בנוסף, יש הרואים בבעיות סביב עשיית צרכים כאלה שנובעות מקושי משפחתי בנושא של מאבקי כוח, השפעה, שליטה והישמעות. הילד, אשר שואף להשיג לעצמו תחושה של כוח ועוצמה, או להשמיע את קולו, ולא מצליח לעשות זאת בדרך אחרת, פונה אל גופו - ה"מבצר" האחרון שעליו הוא יכול לשלוט. אם הכיוון הזה מדבר אליכם, אם יש אולי קשיים נוספים שקשורים למאבקי כוח או לקושי לקבל סמכות, מומלץ לפנות ליעוץ מקצועי בו תוכלו לקבל הדרכה הורית או יעוץ משפחתי על מנת לברר מהו ה"תפקיד" של הסימפטום הזה, או מה ילדכם רוצה לומר דרך ההתנהגות שלו.
בהצלחה!

קודם תודה על התשובה
כן גמילת הפיפי היתה לו קשה אבל תוך שנה הוא נגמל
לגבי גמילת הקקי הוא היה עושה במיוחד בבית ובגן המשחקים לאחרונה הוא התחיל לעשות גם בגן שלו וזה לא מפריע לו והוא גם לא אומר ?
האם הרופא ילדים יכול לשלול אם יש בעיה סוגרים?
דבר אחרון כן ניסנו להיות עקבים לגבי פרסים אוו כול דבר אחר הוא אומר כן אבל לבסוף אנחנו מרגישים שזה לא ממש מענין אותו
(יש לו משפט קבוע כן אני צריך לעשות בשירותים אני יעשה אבל זה לא קורה)
כמה באמת צריך זמן וסבלנות -
האם נכון לשם לו חיתול לגילו (גם בשביל שלא הברח לו במיוחד בגן או לקראת יציאה

שלום מריה,
אני יכול להבין את התסכול שלך, במיוחד כשאתם סופסוף יכולים לאפשר לכל אחד מילדיכם חדר משל עצמו.

פחדים הם עניין טבעי, והם מתעוררים ומשתנים לאורך כל ההתפתחות. החל מחרדת הזר קרוב לגיל שנה, פחדים מהמוות, וגם פחדים מחושך או מפלצות.
את אומרת שהוא "כביכול מפחד להירדם שם", ואני תוהה מדוע השימוש בכביכול?
האם את לא מאמינה שהוא מפחד?

אני גם תוהה, בהנחה שהוא מפחד, מדוע לא לאפשר לו לישון עם אחותו בשלב זה?
האם יש סיבה טכנית או אחרת לכך שישן בחדר נפרד?

אשמח להתייחס לתשובותייך.

תודה לך יאיר, ולשאלתך למה אנחנו לא שמים את האחים לישון ביחד בגלל שהקטנה נרדמת מהר והוא רק מציק לה , וגם בבוקר הוא תמיד קם מוקדם אז על הדרך הוא גם מעיר אותה ואז מתחילה הסרנדה הוא מציק והוא לא ניתן לי לישון וכו' עכשיו כשהם לא ישנים ביחד , בבוקר כשהוא מתעורר הוא מעסיק את עצמו בחדר עד שנמאס/משעמם לו.
ולעניין האם הוא באמת מפחד לא יודעת, כעקרון בחדרו יש רק מיטה, ארון ומשחקים שלו וחדר לא עמוס כזה ואין משהוא שיכול להיות מפחיד...

שלום שוב,

אתחיל מהסוף:
פחדים עשויים להתעורר בנו ובילדים כמובן, גם ללא סיבה חיצונית נראית לעין.
לעיתים, הפחדים נובעים מבפנים, מהמחשבות, ולכן ההורים לא יכולים לשלוט על כך.

לגבי "אין משהו שיכול להיות מפחיד" - חשוב לזכור שההתבוננות שלנו היא של מבוגר. רובנו מפחדים מהחושך (בסמטת רחוב אפלה למשל), ולכן מצליחים להתחבר. רובנו לא מפחדים ממפלצות, אולם יש קונצנזוס על הנושא - :ילדים מפחדים ממפלצות", ולכן גם עם זה אנחנו מצליחים להתמודד.

אולם אצל ילדים, הפחדים עשויים לנבוע מתוך מגוון רחב מאוד של סיבות, גם כאלו שיראו לנו "לא מפחידות". שאלתי אם את מאמינה שהוא מפחד, מפני שלעיתים ילדים משתמשים במילים "אני מפחד" כדי שלא לבצע פעולה מסוימת בזמן מסוים. למשל: "אמא, אני לא רוצה לסדר את הצעצועים, אני מפחד". במקרה כזה כדאי לבחון היטב האם מדובר בפחד או אי-חשק ש"התחפש".
בהתייחסות לתשובתך, מתקבל הרושם שבנך באמת מפחד.

ועתה לעניין השינה יחד, והבעיות שהיא יוצרת:
להבנתי, אם בנך ישן עם אחותו - הוא מפריע לה לישון, ואם ישן לבד - הוא מפחד.
אלו הם פני הדברים כרגע, אולם לאור גילו, ולאור העובדה שאינכם רואים בעיה עקרונית עם שינה של שני הילדים באותו חדר, נראה לי שניתן להגיע איתו לשיח חיובי.

לכן אני מציע להסביר לו את המצב בדיוק כפי שהסברת לי.
בחרו זמן נעים בשעות אחה"צ, והסבירו לו שאתם מבינים שהוא פוחד לישון לבד בחדר, והייתם רוצים לאפשר לו לישון עם אחותו, אלא שכאשר הוא נמצא איתה בחדר, הוא מפריע לה לישון, ואתם לא מוכנים לזה.
בדקו איתו האם לדעתו יש אפשרות שיהיו באותו חדר ולא יפריע לה (גם אם הוא מתקשה להירדם, או שכבר התעורר). אם כן, יוכל לישון יחד איתה בחדר. אם לא, יצטרך לישון בחדרו.

אני מניח שהוא ירצה לעשות נסיון, אלא שבימים הראשונים יתקשה להיפרד מהרגלים קודמים, ויפריע לאחותו. נסו להיות סובלניים מספר ימים, והזכירו לו בנעימים כי סיכמתם יחד שלא יפריע לה לישון, ללא איום ש"אם תמשיך, נחזיר אותך לחדר", שאנחנו בד"כ משתמשים בו.
הסיבה שאני מציע שלא לאיים, היא שאיום יגדיל את הפחד שלו שבאמת תחזירו אותו לחדר שלו, וכך יתקשה עוד יותר להירדם.

אשמח שתשובו לעדכן.

בהצלחה!

שלום,
השאלה שלכם מעידה על כך שאתם מאוד רגישים לבנותיכם, ומאוד מוכוונים לרווחתן, וזה נפלא בעיני.
זה גם כנראה מעיד על כך שאתם מכירים היטב את הרגישויות של כל אחת מהן.

באופן עקרוני, ילדים עשויים להיות רגישים מאוד לשינויים, אולם הם גם עשויים להיות סתגלנים יותר משנראה לנו. ובעניינים האלו ישנה שונות רבה בין הילדים (כמו גם אצל מבוגרים).

חשוב לעשות את המעבר קל עבורן, כך שעיצוב החדרים והריהוט בהם יהיה דומה עד כמה שניתן לאלו שבבית הקודם. זה יאפשר להם תחושת בטחון חשובה.
לגבי הקייטנה, ישנם מספר גורמים שניתן לבחון:
הכניסה לקייטנה ביומה הראשון לעומת שלב אחר, עשויה להיות קלה יותר מבחינת יצירת חברויות (רלוונטי לבת ה-4), אולם לא בהכרח.
כניסה לקייטנה בכלל עשויה להיות אירוע משמח, או דווקא חוויה נוספת הדורשת הסתגלות. העניין תלוי באופן בו בתכם (שוב בת ה-4) יוצרת חברויות במסגרות חדשות.
לעיתים דווקא הקייטנה עשויה להוות "מפלט זמני" מהתמודדות עם שינוי הבית.

חשוב לדעת שכל החלטה שתעשו עשויה להוליד קושי אצל אחת הבנות, ואף אצל שתיהן.
קשה לחזות דברים כאלו ראש, אולם ניתן וחשוב לבצע "הערכת מצב" בעת יום המעבר, ובמידה ונראים קשיי הסתגלות, לנסות לתמוך ולסייע ככל שניתן. כך למשל, אם תרגישו שהילדות זקוקות לקרבתכם, כדאי לשקול אם נכון יהיה לקחת אותן לקייטנה, אך את זאת תדעו רק בעת המעבר עצמו.
ובנימה מנוגדת - ילדים רבים רואים במעבר דירה תהליך מרגש, ואינם מוטרדים ממנו כפי שאנחנו חוששים.

את מוזמנת לשוב ולעדכן.

בהצלחה!

שלום מירית,
נשמע שבתך הגדולה אכן חווה חרדה גדולה לשלומה של אחותה הצעירה.
היות והאירוע התרחש לפני כחצי שנה, ואני מניח שניסיתם לשוחח איתה ולהרגיע אותה בדרככם ללא הועיל, אני מציע לפנות להתייעצות עם איש מקצוע.
בשלב ראשון ניתן לפנות גם ללא הילדה, על מנת לבחון יחד עם המטפל האם בתכם זקוקה לעזרה מקצועית לטיפול בחרדות הללו.

אנא שובי לעדכן, ולהתייעץ במידת הצורך.

שלום אמא,

פחדים וחרדות הם תגובות הכרחיות ואף חשובות להתפתחות. הפחד משמש עבורנו "אזעקה" ומזהיר אותנו מפני סכנות. עם זאת, לעתים האזעקה היא "אזעקת שווא" ואז המערכת פועלת "על ריק", ויכולה להיווצר פגיעה בתפקוד כמו הימנעות מפעולות מסוימות וכדומה.

מטרתנו כהורים היא לעזור לילדים להכיר בפחדים שלהם, ולהכיר את היכולת שלהם להתמודד עמם. בנך נחשף לגירוי מפחיד וכעת סובל מפחד לישון בלילות, את גם מספרת שמתמיד הייתה לו נטייה לפחד. לפעמים, הרצון שלנו לגונן על הילדים מפני הפחד משמר את ההימנעות ואת התפיסה שאכן יש ממה לפחד. אינני יודעת אם זה המקרה, אך בכל מקרה כדאי לסייע לו "לגלות" שגם כאשר הוא לא מקבל עזרה או לא נוקט בצעדים מסוימים, הפחד בסופו של דבר נרגע (כי זהו טבעו). למשל, לא בהכרח כדאי לעזור לו להימנע מהגירוי המפחיד (כלומר, ללוות אותו בהליכה בחושך), אלא לתמוך בו כך שיבצע את הדבר המפחיד וכך יראה שהוא מסוגל להתגבר על הפחד. יש לעשות זאת בהדרגה, באווירה תומכת ומרגיעה, אשר מחד תעביר מסר של אבנה ואכפתיות לפחדיו, ומאידך תעודד אותו להתמודדות עם הפחד ולהבנה שהוא "רק פחד", ולא מציאות.
בהצלחה.

שלום חן,
אני מבין שההתבטאות הדאיגה אתכם.
נשמע שלאור הדאגה גם פעלתם באופן מתבקש, וערכתם בירור עם בתכם לגבי הנושא.

חשוב לזכור שכמו במבוגרים, כך גם אצל ילדים - בחלומות עשויים לעלות תכנים מגוונים שאינם בהכרח קשורים לחוויות קונקרטיות.

המשיכו להיות ערניים ורגישים להתנהגותה כפי שעשיתם עד היום, אולם לא נשמע לי שיש כרגע סיבה לדאגה.

במידה ויראה שינוי התנהגותי מהותי, אז נראה שתהיה סיבה "להדליק אור אדום".
במקרה כזה אני מזמין אתכם לשוב ולעדכן.

תודה רבה לך על התשובה,חן

שלום דנה,
תחילה אומר שזה נפלא בעיני בלאחייניתך יש דודה שהיא מרגישה בנוח לספר לה דברים שהיא לא יכולה לספר להורים. כך את יכולה להוות מקום תמיכה שיכול גם ליידע את ההורים במידת הצורך.

בנוגע ל"אובססיות" - זמן לוידוי:
אני לא יודע איך היתה הילדות שלך, אבל בילדותי היה לי "משחק" מאוד דומה עם תבניות צבעים על המדרכה ברחוב. גם אני מאוד הקפדתי לא ללכת על ה"אדומים", ובראש שרטטתי לי כל מני תבניות נוספות.
אמנם אף פעם לא חקרתי מה המקור של מחשבות מעין אלו, אבל אני נוטה להאמין שאני ואחייניתך איננו היחידים, ושניתן להניח שהתפתחתי באופן תקין.

אין בדברים הללו כוונה לומר כי אחייניתך אינה סובלת, או חשה במצוקה.
אינני יודע מהו הדבר הנוסף שלא רצתה לספר, והאם קיימות אצלה מחשבות מטרידות נוספות. אולם מהתיאור הנוכחי אינני רואה כל בעיה. שאלה חשובה שכדאי לבחון היא אם היא מרגישה שהיא יכולה ללכת על אותן צורות ומעדיפה שלא - במעין משחק, או שהיא מרגישה שממש אסור לה.

אם היא מרגישה שאסור לה, לא יכולה, מסוכן וכו', יתכן שמדובר בסממנים להפרעה שנקראת OCD, וניתן וגם חשוב לטפל בה. כדאי לעודד אותה לספר על דברים נוספים שמטרידים אותה, כדי שאפשר יהיה לבדוק יחד איך להקל עליה.

במידה ומדובר בהעדפה/משחק בלבד, המלצתי היא להסביר לה שבדקת את הנושא, ולהוסיף ש"מסתבר הרבה ילדים משחקים בראש עם כל מני הרגלים ומשחקים שכאלה".
חשוב להסביר לה שזה לא חריג, וגם לעודד אותה לספר להוריה על כך.

במידת הצורך, שובי לעדכן ואשמח לענות.

בהצלחה!

לצערי,

אני לא רואה את אחיינתי לעיתים קרובות אבל כאשר אני כן נפגשת איתה אני מקדישה לה זמן באהבה רבה.

כנראה שהיא קולטת זאת.

יום אחרי שסיפרה לי לגבי המדרכה וכו', הלכנו לטיול ואז ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותה אם היא יכולה לדרוך על צבע מסויים (היתה שם מדרכה והיא דילגה....בקלילות על צבע מסויים) ואז היא הראתה לי מיד שכן.....
אבל אחרי כן אמרה לי - "אבל אמרתי לך שתשכחי מזה, ושלא תספרי לאף אחד...."

הבטחתי לה שאני לא מספרת לאף אחד,

אני עצמי לא בדיוק ידעתי איך לעזור לה ואם בכלל יש צורך להתייחס לזה בכובד ראש.

דנה שלום שוב,
מעודד אותי לשמוע שה"חוקים" האלה שאחייניתך פועלת על פיהם הינם יותר סוג של משחק שהיא עושה עם עצמה מאשר פעולה שהיא מרגישה שהיא נכפית לעשייה.
זה מפחית מאוד את הסיכוי שמדובר בהפרעה טורדנית כפייתית, היות והפרעה כזו מלווה בתחושות חרדה קשות והדרך להתמודד עימן היא בהקפדה אדוקה על "הכללים" ואשר מהם אסור לחרוג.
במילים אחרות, אין סיבה להתייחס לכך בכובד ראש.

ובכל זאת, לאור העובדה שאחייניתך מרגישה מוזרה, אני רוצה להציע לך לנסות ולהעביר לה מסר שאין כל סיבה לחוש כך, וכי זה מצב טבעי שיש להרבה ילדים, ורובם נוטים שלא לספר עליהם, כי זה סוג של משחק שהם עושים עם עצמם.
מציע לך לפתוח איתה בשיחה שהמסר העובר בה הוא כפי שאציע, בהתאם לסגנון האישי שלך ולקשר ביניכן:
"חשבתי על מה שסיפרת לי, והעניין עצמו ממש לא נראה לי מוזר. אבל לקחתי את זה ברצינות ואפילו בדקתי והבנתי שלהרבה ילדים יש כל מני משחקים כאלה שהם עושים עם עצמם (פה את יכולה להוסיף כרצונך כמובן)....... מה שכן מציק לי, זו התחושה שאת מרגישה שיש בך משהו לא בסדר, וחשוב לי להגיד לך שאלו מחשבות טבעיות, ואין סיבה שתרגישי שאת צריכה להסתיר אותן, ובטח שלא מההורים. אם את רוצה, נוכל לספר להם ביחד, ואני גם אסביר להם שבדקתי את הנושא, ושזה טבעי...(שוב המשך לפי הסגנון שלך)"

אשמח לדעתך, ושתשובי לעדכן.

בהצלחה!