פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום דנה,

את מתארת ספק שמנקר אצל בתך לאחרונה, וגורם לה לחוסר מנוחה. מקורו של ספק זה הוא כפי הנראה בחלק "מפקח" בתוכה, ש"דורש" ממנה לאהוב את הוריה אהבה טוטאלית ללא כל פקפוק. זהו אותו חלק בתוכנו שדורש מאיתנו לציית לחוקים, להתנהל בהתאם לנורמות וכו'. לפעמים החלק הזה נעשה נוקשה מדי, ואז עולות מחשבות מטרידות שכאלה. לעתים זה קורה בתגובה למחשבה או רגש שאנחנו נבהלים ממנו, ורוצים לסלקו.

בתך זקוקה לך לסיוע ב"ריכוך" אותו חלק והפיכתו לסובלני יותר כלפי מגוון רחב של מחשבות ורגשות. נסי לקיים איתה שיחה בה תסבירי לה שכולנו מרגישים לפעמים כעס, או אכזבה, או רגשות לא נעימים אחרים, גם כלפי אנשים שאנחנו מאד אוהבים ויקרים לנו. נסי להעביר לה את המסר שאפשר וזה אפילו טבעי ובסדר להרגיש "גם וגם", גם לכעוס על ההורים (למשל) וגם לאהוב אותם. אולי תוכלי להדגים לה על עצמך, איך את חשה לפעמים רגשות מעורבים ואפילו סותרים כלפי אבא, או כלפי ילדייך. כך, רגשות שליליים שאולי עולים בה לא יבהילו אותה כל כך, והיא לא תצטרך "להילחם" בהם.

אם תראי לאורך זמן שהמחשבות ממשיכות להטריד אותה ברמה שמעוררות מצוקה של ממש או פוגעות בתפקוד שלה (ייתכן שיש מחשבות נוספות בהן לא שיתפה אותך), מומלץ לפנות לאיש מקצוע על מנת לקבל עזרה. המתאים ביותר לטיפול ממוקד בבעיה כזאת יהיה ככל הנראה פסיכולוג ילדים שמטפל בשיטת CBT.
בהצלחה.

שלום חגית,
את אכן מתארת קושי התפתחותי נרחב בתחומים רבים. טוב שאתם נמצאים במעקב ובטיפול במכון להתפתחות הילד. נראה לי נכון שתעלי שם את הדאגות שלך בפני אנשי המקצוע שכבר פגשו את בתך, ויוכלו לייעץ ולהדריך לאור ההיכרות. נשמע שבתך עלולה להגיע למצבים בהם היא מסכנת את עצמה, וגם בשל כך המשפחה כולה זקוקה לייעוץ. מעבר לכך מדובר בהתמודדויות קשות שבוודאי מציבות בפניכם קשיים רבים, ואולי תוכלו לקבל שם גם ליווי לצורך תמיכה. בנוגע לאבחנה, פני שוב לרופא התפתחותי, ואם הוא יתרשם שיש צורך לערוך אבחון לנושא האוטיזם הוא יפנה אתכם לכתובת הנכונה.

הייתי רוצה שעוד פסיכולוג יבחן אותה לקבל עוד חוות דעת
את חושבת שזה בסדר?

אני חושבת שזה בסדר גמור. במיוחד כשמדובר בבעיה כה מורכבת, סביר שתרצי לשמוע דעות נוספות. קחי בחשבון שייתכן שבקופת חולים לא ירצו לממן זאת, ותצטרכי לעשות זאת באופן פרטי. אני ממליצה לגשת לפסיכולוג התפתחותי, או לפסיכולוג שמומחה בהפרעות שעל הספקטרום האוטיסטי.

שלום נטלי,
היעדרות של שבועיים עבור ילד בן שנה ותשעה חודשים הינה היעדרות ממושכת למדי. האופן בו הוא יסתגל למצב בהעדרך, ויגיב אלייך בשובך, תלוי בגורמים רבים. ביניהם מידת ההתפתחות שלו, אופי הקשר ביניכם וטיב הקשר בינו לבין הדמות עמה הוא נשאר, במקרה הזה סבתו. גם המידה בה הוא מורגל בפרידות כאלה עשויה להשפיע.
ההישג ההתפתחותי הרלוונטי הוא קיומה של מה שמכונה "קביעות אובייקט", כלומר יכולתו של הילד לתפוס את העובדה שהוריו ממשיכים להתקיים גם כשהוא לא רואה אותם והם לא בנוכחותו, ולהבין שגם אם הם אינם לזמן מה, הם עתידים לחזור. ילדים רוכשים יכולת זאת בסביבות הגיל בו הוא נמצא כעת. כאמור מעורבים בכך גורמים נוספים, כמו מידת הביטחון שלו בקשר עם הוריו.
בכל מקרה, יש לקחת בחשבון כי יתכן שכאשר תחזרו יהיה עליכם להתמודד עם תופעות שונות שיופיעו אצל בנך, כמו זו שתיארת אצל חברתך או אחרות. צריך יהיה להתייחס אליהם בסובלנות ולזכור שפרידה ממושכת כזאת יכולה להוות עבורו מקור של קושי.

שלום דנה,

כפי שציינת אוננות בגיל הזה הינה דבר טבעי, כל עוד מתרחש בתדירות ובמקום סבירים שלא מפריעים לילד ולסביבתו. טוב שבתך מרגישה פתוחה איתך ויכלה לשתף אותך במה שהציק לה. מדבריה עולה שהמראה של הוריה מתלטפים היה מגרה עבורה. מכיוון שגם כך היא כנראה עסוקה בנושאים של מיניות, נראה שעל מנת להקל עליה יהיה נכון להגביל בצורה מסוימת את המחוות הגופניות ביניכם בנוכחותה. עליכם למצוא את הגבולות שיהיו גם לכם נוחים ולא תרגישו כי הם מגבילים אתכם מדי, אך בשלב זה נראה כי עבור בתכם רצוי לבצע פעילות כזאת שלא לעיניה.

שלום אפשרת,
מה שאת מתארת זו סקרנות ויצר חקרנות טבעי, בגיל זה ילדים מחזקים באופן זה את היכולות המוטוריות ואת הביטחון הגופני שלהם, הם סקרנים לגלות את העולם ולהתנסות.
זה נהדר ובריא שביתך נוהגת כך.
עבור ההורים, אין ספק שזו תקופה תובענית ומעייפת מהרבה בחינות. על מנת להקל עליך נסי לקחת אותה לגינות מגודרות שהמתקנים בהם מותאמות לגיל שלה ולכן פחות מהווה סכנה. כמו כן יהיה קשובה לכוחות שלך - בימים שיש לך אנרגיות קחי אותה לגן יותר פתוח וגדול ובימים שאת עייפה יותר, שחקי עימה בבית במרחב המוכר והבטוח או שתכלו לבית של חברים שגם שם מצד אחד יש צעצועים חדשים מצד שני המרחב תחום ובטוח.

שלום גיל,
מצטער על התגובה המאוחרת - וגם הקצרה כרגע.
באופן כללי, אין העדפה חד משמעית, וכדאי שבחירה שלכם תיעשה על פי הערכים והתפיסות שלכם, כאשר טובתם של הילדים לנגד עיניכם.
בכל משפחה נעשים שיקולים אחרים, וכל אחד מהם יכול להיות תקין לחלוטין מבחינת הילדים.

שלום גיל,
באופן כללי, אין כל העדפה חד משמעית לסידור הבית באופן כזה או אחר.
כדאי שבחירה שלכם לגבי לינה בחדר משותף תיעשה על פי הערכים והתפיסות שלכם, כאשר טובתם של הילדים לנגד עינכם.

הבחירה בין חדר שינה משותף, וחדר נוסף פנוי (למשחקים?) לבין חדר שינה אישי לכל ילד, בוא נמצאים גם הצעצועים שלו, הינה בחירה מאוד אינדיווידואלית.
השיקולים הינם מחד שיקולי המשפחה מבחינת מקום - האפשרות להקדיש חדר שלם לכל ילד, וגם מבחינת רצונם של הילדים, במיוחד בשל הפרש הגילאים הקטן בינהם.

בגילם, בהינתן שמבחינתכם שתי האופציות אפשריות, איני פוסל (ואף מעודד) התייעצות פומבית עם כל בני המשפחה, תוך בדיקת העדפתם של הילדים. יתכן שכאשר הילדים יביעו דעתם, תיחסך מכם הדילמה.

לסיכום, בכל משפחה נעשים שיקולים אחרים, וכל אחד מהם יכול להיות תקין לחלוטין מבחינת הילדים, בהנחה שההחלטה מותאמת לצרכי המשפחה כולה.

בהצלחה!

שלום יעל,
מצטער על העיכוב בתשובה.

את מתארת תהליך טבעי שמתרחש אצל חלק מהילדים לקראת גיל שנתיים.
עם ההתפתחות הפסיכולוגית מתחילה חשיבה מפותחת יותר, ואיתה דווקא פחדים או חששות.
כך שלמעשה הופעה של חששות הינה טבעית, ואף מעידה על התפתחות תקינה.
לכן אין כל סיבה להרגיש שלא בנוח בסיטואציה. עם זאת, ניתן לאפשר לו תמיכה מצדכם, מבלי להוציאו מאותה סיטואציה שנחוות אצלו כלא נעימה.
למשל, במצב שבו הוא רוצה "על הידיים" או "בעגלה", לא חייבים להיענות לבקשה בכל מחיר, וניתן להפגין בטחון ביכולות שלו להתמודד עם הסיטואציה. במילים אחרות, חשוב לאפשר לו להישאר לידכם, כך שתספקו לו את הבטחון שבקרבתכם, אולם אין צורך בתגובה מעבר לכך.
עם הזמן נצפה שהוא ירגיש שוב חופשי ויותר בנוח בסביבת אחרים.

מבחינת הגן, איני סבור שההחלטה צריכה להיות על בסיס החששות שהוא מפגין כרגע.
עם זאת, חשיבותו של הגן להתפתחות הילד היא משמעותית בעיני. לכן ככל שניתן, כדאי לבחון מסגרת שבה עובדים אנשי צוות טובים, ויחס מטפלים לילדים הוא גבוה.

בהצלחה!

שלום עירית,

הולדת ילד חדש הינו אירוע מרגש ומשמח אך גם מטלטל. כולכם עברתם שינוי משמעותי כמשפחה, וטבעי שיהיו לו השלכות. מדברייך נשמע שאת אכן אמא מעורבת ורגישה. את משקיעה הן מחשבה רבה והן מעשים על מנת לתת לבתך את התחושה, שלמרות שנולדה לה אחות והיא כבר לא "הנסיכה" היחידה, עדיין היא אהובה ורצויה. ובכל זאת, טבעי שיהיה לה קשה, ושהיא תבטא תסכול ואף תוקפנות.
כל הדברים שציינת שאתם עושים הינם טובים ונכונים: לערב אותה בטיפול בתינוקת ולתת לה תחושה של גדולה ואחראית; לאפשר לה "רגרסיה" וגילויים של התנהגות תינוקית; לדאוג לזמן שבו אתן מבלות יחד ללא נוכחות אחותה; לשוחח איתה על רגשותיה ולאפשר לה לבטא את מצוקתה, תוך שאתם מעבירים מסר שהדברים שהיא מרגישה הינם הגיוניים ולגיטימיים; וכמובן, איסור על פגיעה באחותה.
ייתכן שדווקא לאחרונה, כאשר אחותה מתחילה לתפוס נוכחות ולא רק אוכלת וישנה, הקושי מתגבר. עליכם להמשיך ולפעול בדרכים הנ"ל ולקבל את הקושי ואת הצורך שלה בזמן הסתגלות. בהדרגה היא תוכל לראות יותר ויותר את הרווחים שבקיומה של אחות, אך ביטויים מסוימים של קנאה יכולים להמשיך ללוות לאורך הדרך.
בהצלחה!

שלום מור,
יתכן שההתנהגות שלה נובעת מכעס, וכדאי לחשוב ולברר מה מקורות הכעס.
כיוון אפשרי אחד שעולה לי בראש זה שהיא כועסת על אחיה שלוקח את תשומת הלב שלכם ממנה, ודרך המכות היא מקבלת תשומת לב ממכם, אם כי תשומת לב שלילית.
אם זה הכיון הרעיון של טיפול קסם לה כי זו תשומת לב, כך שלא בהכרח היא מבינה או המהות של טיפול אלא רוצה שתשקיעו בה זמן ומשאבים, וכן שמישהו ישקיע בה תשומת לב וזמן.
כמו כן נשמע שחלק מסוים בקשר ביניכם לבינה נחסם אם היא אינה קשובה לבקשות והגבולות שאתם מציבים לה בעניין אחיה. אם אתם פתוחים לרעין של יעוץ הייתי פונה לאבחון קליני, במטרה לפענח את ההתנהגות של ביתכם, מה היא מנסה לתקשר ולומר דרך התנהגותה וכיצד תוכלו לדבר על כך עימה ישירות ולא בעיקפין.
אבחון קליני כלול בדרך כלל, פגישה עמכם ההורים, פגישה משפחתית ושוב פגישה עם הילדה. כך יכולו לתת לכם כלים שיהיו יעילים וייסיעו לכם לפגוש את הילדה במקום הרגשי בו היא נמצאת.

ראשית תודה על המענה
אני סבורה כי זו הבעיה, אך אנני יודעת מה הכלים
לצאת ממנה בשלום !?!
האם אבחון קליני נעשה ע״י פסיכולוג ?
האם צריך פסיכולוג ילדים ?
האם ידוע לך , האם טיפול זה תחת קופח כללית או שבאופן פרטי ?
סליחה על מיליון השאלות...
תודה שוב

שלום מור,
בהמשך לכיוון המחשבה שכבר הוצע ע"י דר' בנטוב, גם אצלי עלתה השאלה אם מדובר ביותר מאשר ניסיון לקבל תשומת לב (אגב, בן כמה האח?).
אחד הרמזים לכך הוא סירובה לגשת ליועצת בית הספר, ורצונה בטיפול פסיכולוגי. יועצת בית הספר היא איש מקצוע שהילד פוגש בד"כ לבד, ללא מעורבות ההורים. לעומת זאת, טיפול חיצוני דורש השקעה של זמן מצדכם.

אם את אכן סבורה כמו דר' בנטוב וכמוני, שהמקור לקושי הוא בעניין תשומת הלב, ניתן תחילה לנסות ולפתור את העניין באופן הכי ישיר שניתן לחשוב עליו - בילוי זמן איכות (ונפרד) שלכם עם בתכם.
נסו להגדיר זמנים מסוימים אחר הצהריים שמוקדים לבילוי איתה בלבד. זה יכול להיות משחק משותף, ואפילו שיחה חברית שמתנהלת רק איתה, כאשר מתעניינים בשלומה.
חשוב מאוד לדאוג שבזמנים אלו האח לא ידרוש את תשומת לב ההורה. במידת הצורך אפשר להיעזר בשכנים/חברים/בני משפחה שיעזרו גם בהשגחה עליו בזמן הזה.
הזמן הזה צריך להיות "שלה". חשוב גם לזכור שלעיתים אפילו חיבוק מפתיע של דקה ממושכת יכול להיחוות כזמן איכותי מאוד אתכם.

במקביל לבילוי בתוך הבית, כדאי לקבוע ערב אחד בשבוע (או במינון המתאפשר) שבו אחד ההורים לוקח אותה לבילוי מחוץ לבית. זה לא חייב להיות בילוי יקר. אפילו טיול איטי ברחוב או על שפת הים. אפשר גם לפנק במשהו טעים.

אני מאוד ממליץ לעשות נסיונות כאלה לפני שניגשים לאיש מקצוע, שכן מתיאורך אני מאמין שאתם מסוגלים לפתור את הנושא בעצמכם.

בהצלחה!

אשמח מאוד לתשובה. תודה רבה

אבל עד שיענו לך...
אני חושבת שבגיל הזה לא צריך להכין הרבה זמן מראש. עם זאת חשוב לומר לו לפחות באותו היום על מה שיקרה בצורה פשוטה, ושוב אחרי ניתוח להסביר שהוא לא יכול לרדת לבד ושאתם תעזרו לו וכד.

בהצלחה ורפואה שלמה
הילה (קלינאית תקשורת)

תודה, הילה. על התייחסותך ותשובתך.

שלום טטיאנה,
השאלה שאת שואלת היא מעניינת, היות שהיא נוגעת למגבלות הקוגניטיביות של ילדים, התלויות בהתפתחותם.

באופן עקרוני, לילדים בני שנה וחצי עוד לא קיימת היכולת הקוגניטיבית להבין את כל המידע שנרצה להעביר להם, ולעיתי גם לא נוכל להסביר במילים את המצב גם אחרי הניתוח. מצב שכזה עשוי לתסכל ולהדאיג אותנו מאוד כהורים, אולם אני רוצה להציע התבוננות מעט שונה.

מחד, לא נוכל לעשות לו הכנה "טובה" כפי שהיינו רוצים.
בגילו, הוא לא יכול להבין בצורה טובה את משמעות המילה ניתוח, וגם לא נוכל להסביר לו את התהליך. גם הבנת מושג הזמן עדיין לא מפותחת, כפי שאת בטח יודעת, ולכן מילים כמו אתמול, מחר או עוד שבוע, עשויות להיות חסרות משמעות עבורם.
מסיבה זו אנחנו מרגישים שאין לנו יכולת להקל עליו את התהליך.

מאידך, אני רוצה להציע שבזכות אותן מגבלות קוגניטיביות, גם תחושות אי הנוחות והתסכול אותם יחווה לאחר הניתוח יהיו עבורו נשכחות מהר מאוד. לכן במהלך התקופה חשוב בעיקר לנסות להקל עליו כמה שיותר את הסבל הפיסי, לאפשר לו להיות בקרבתכם במידת האפשר (למשל למקם עבורו מיטה זמנית באזור הסלון, ולהעבירו אליה כאשר אינכם איתו בחדר).

חשוב שהעובדה שאינו יכול לרדת מהמיטה לא תגרור תחושת בדידות גדולה או כל מגבלה אינה הכרחית, אולם אין ספק שהיא תעורר תסכול, ואני משוכנע שתעשו כל שביכולתכם על מנת להקל עליו את התחושות האלו.

לכן המלצתי היא להסביר לו את עובדת הניתוח כשעה עד מספר שעות לפני הניתוח (בעיני אין טעם להסביר את העובדה שיצטרך לשהות במיטה במשך מספר שבועות), ולאחריו בעיקר להיות נוכחים עבורו.

בהצלחה!

שלום מירי,
ילדים מטבעם הם בעלי יכולת טובה יותר של הסתגלות לסיטואציות חדשות, אולם כמובן שישנם הבדלים בין-אישיים התלויים במאפיינים כמו תכונות. באופן כללי, כדאי לעשות מעברים בתקופות סיום מסגרות, כל עוד הדבר מתאפשר.

בגיל הרך (בני כמה?), ההבנה בנוגע למעבר עצמו אינה כל כך ברורה. עם זאת, כדאי לעשות הכנה של מספר ימים לפני המעבר, לשוחח על כך, ולהסביר שנפרדים מהגן ומהבית.

כדי להפוך המעבר לסביבה החדשה לפחות מתסכל, כדאי לארגן את חדר הילדים באופן דומה עד כמה שניתן לחדר הקודם, כולל הריהוט עצמו.
מבחינת המסגרת החדשה, אם ניתן לדחות את הכניסה למסגרת לתחילת השנה הבאה, זה עשוי להיות מעבר נוח יותר. יחד עם זאת אני מסייג וחשוב לי להסביר שזה מאוד תלוי בילד עצמו. יש ילדים שיקבלו את השינוי באופן מאוד חיובי.

בהצלחה!

שלום דנה,

אפשר להבין את התסכול והשאלות שמתעוררות אצלך - אם הילדה כל כך מטופחת ואהובה, איך זה שהדימוי העצמי שלה אינו מבוסס, והיא זקוקה כל הזמן לחיזוקים?
התשובה יכולה להיות בכמה כיוונים, וכדאי לנסות לחשוב עליהם:
את מתארת שמדובר בילדה מפונקת. לעתים ילדים אשר גדלים "כמו ילדה יחידה" פחות נתקלים בהתמודדויות שמלמדות אותם לחלוק, להתחשב, לחשוב על האחר, וכך נותרים יותר מרוכזים בעצמם ופחות מיומנים ביחסי גומלין עם בני גילם. ייתכן שזה מקשה עליה את ההתנהלות עם חברות, שנעשית יותר ויותר מורכבת ככל שגדלים, והדבר יוצר איזושהי רתיעה ותחושה של דחייה כלפיה.
ייתכן, שלצד האהבה שאתם מרעיפים עליה יש גם מסרים פחות מודעים, למשל דגש רב על מראה חיצוני או ביקורת מסוימת לגבי "שמנמנות" וכדומה. ייתכן גם קושי לקבל חלקים אחרים אצלה, אשר מתורגם אצלה למחשבות על משקל או שיער. או, שבעצמכם קשה לכם להתמודד עם התסכולים האלה שלה, ולמרות שלדעתכם אין לכך חשיבות מרובה, היא קולטת את ההזדהות עם צערה וכך מתקשה לאמץ גישה יותר נינוחה ביחס לנושאים הללו. לא ציינת מהן החוזקות שלה, אך עולה השאלה כמה היא זוכה להערכה לגבי כישוריה והאם היא מרגישה שהיא אותנטית.
את מעלה השערה שהדחייה שהיא סופגת מחברות נובעת מהבקשות החוזרות שלה לאישורים ולסימנים שהיא רצויה. בהחלט ייתכן שזה נכון. האם יש לך השערות נוספות, מה יכול לגרום לחברות להתרחק?
מכיוון שמדובר בדפוסים שהתפתחו לאורך זמן ואינם קלים לשינוי, הייתי ממליצה לפנות לייעוץ אצל איש מקצוע, אשר יוכל לפגוש אתכם ולבצע הערכה. ביחד תוכלו לחשוב מהי הדרך הנכונה ביותר לעזור לבתכם - הדרכה שלכם ההורים, טיפול עבורה, או אולי קבוצה שעוסקת במיומנויות חברתיות.
בהצלחה.

שלום רוני,
זה לא נדיר שיש נסיגה תוך כדי תהליך הגמילה, אל תקחי את זה כסימן למשהו רע שקרה, פשוט התהליך של גמילה הוא לפעמים קשה יותר לילדים.
זה שהיא מוכנה לשבת על האסלה או הסיר זה נהדר, ושלב ראשון שממנו ניתן להתקדם. תעשו "ישיבות קבועות" על האסלה והסיר, פעמיים ביום בוקר וערב לפרק זמן של 5-7 דקות, ותתגמלי אותה בחיזוקים חיובים על עצם הישיבה על המושב. נסו לעשות את זה עבודה חוויה כמה שיותר בטוחה ונעימה. כל זה יצור מרחב שבהדרגה היא תוכל להשתחרר בו ולהרגיש בנוח ולתת ליציאות לזרום בקלות. תגידי לה שזה בסדר אם תעשה פיפי או קאקי בזמן הישיבות וזה בסדר אם לא. פעמים רבות זה עובד, כי מרגיע את הילד כשאין לחץ ביצוע.
בהצלחה

תודה על המענה. האם הגיוני שתתאפק כ"כ הרבה.
ובנוסף- האם להמשיך לתת לה להסתובב ללא חיתול וכאשר היא מבקשת פשוט לשים לה אותו?

שלום רוני,
בהמשך להסבר של דר' בנטוב, כמו בכל תהליך גמילה, הופעה של קשיים הינה טבעית.
העובדה שהיא מתאפקת מוכיחה כי היא כבר סיגלה את היכולת החשובה לצורך הגמילה.

המלצתי היא להמשיך עם ישיבות קבועות.
במידה וכעת אין בעיה עם הישיבות, אין צורך לתגמל בנושא.

באופן כללי מומלץ שלא להגיע למצב של מאבק או צרחות בעניין החיתול. כדאי שהגמילה תיחווה עבורה כתהליך שהיא לוקחת עליו אחריות.
לכן, ההמלצה לגבי חיתול תלויה מאוד באופן בו נוח לכם לנהוג בסיטואציה.
בשלב זה, אם זה בסדר מצדכם לאפשר לה לעשות בחיתול, ניתן לאפשר לה זאת.
הסבירו לה שאם היא מרגישה צורך בחיתול כשהיא רוצה לעשות פיפי/קקי - שתבקש ותקבל.
בכל מקרה כדאי לעשות ישיבות בתדירות שמותאמת ליכולת ההתאפקות שלה.

בנוגע למסגרת הגן:
אם נמצאת בגן, חשוב שתהיה שם עם חיתול (אלא אם כן בשגרה היא כבר ללא חיתול בגן). הסבירו לה שכל עוד היא זקוקה לחיתול בשביל עשיית צרכים, היא צריכה להיות עם חיתול במשך שעות הגן.

בהצלחה!

שלום רב, ביתי בת שנתיים ושמונה חוד', התחלנו בתהליך הגמילה לפני כשבועיים כשהילדה הראתה מוכנות, הילדה מתאפקת שעות ומחכה לעשות את צרכיה כשמלבישים לה טיטול לפני השינה בצהריים בגן ובלילה, מוכנה לעשות פיפי רק בחוץ, ממאנת בכל תוקף לשבת על הסיר או הישבנון.
ניסינו בדרכים יצירתיות לקרב אותה לסיר ולישבנון, כמו סיפורים, בובות, קישוט הסיר ועוד..
מה הפתרון?

תודה

שלום נירית,
אנא העתיקי את תגובתך כפניה חדשה, כדי שנוכל להתייחס.
תודה

שלום,
כדי שתוכלי לסייע להם באופן יעיל קודם כל צריך לברר מה מוקד הקושי, מה בדיוק גורם להם מצוקה ואי נוחות.
את מתארת שהם בוכים כשהם חוזרים מלינה אצל אביהם, לא בכל מעבר בין הבתים. יש צורך לברר מה קורה להם שם, מה מקשה עליהם או לא מתאים להם. המעבר עצמו בין הבנים, כלומר שינוי המרחב והריהוט לא גורם בדרך כלל למצוקה, נסי לחשוב ולאפיין מה עבורם מעורר קושי.

שלום אנה,
מצטער על העיכוב בתשובה, כנראה פספסתי את הפניה.

ילדים בגילה של בתך נוטים עדיין להיות זקוקים לשינה בצהריים, וזאת ללא תלות במספר שעות השינה בלילה.
איני פוסל את האפשרות לפי התקפי ה"היסטריה" כפי שאת מתארת אותם נובעים מעייפות יתר, שאינה מקבלת מענה הולם במהלך היום.

חשוב לערוך בירור עם הגן, בעיקר בנוגע לסימני עייפות, והרגלי שינה של שאר הילדים.

מספר שאלות שיעזו לי לתת תשובה ממוקדת יותר:
1. מהו מספר הילדים בגן, האם כל הילדים ישנים צהריים ורק בתך לא?
2. האם במהלך שעות הצהריים ישנו רעש בגן / בכי של חלק מהילדים (או כל רעש שעשוי להפריע לכניסה לשינה)?
3. האם בתך נראית עייפה בשעה כלשהי במהלך היום? והאם בשלב זה נעשה ניסיון להשכיבה לישון?
4. אם נעשה ניסיון להשכיבה, האם מתנגדת ומגיבה ב"היסטריה" דומה?
5. באיזה אופן ושעה נעשה תהליך ההשכבה לקראת השינה בלילה ("טקס שינה")?

תודה