פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום שירי,
דאגתך מובנת.
הדבר החשוב ביותר היא לחזק את בנך, כדי לאפשר לו להתפתח באופן תקין ובמקרים מסוימים טיפול פסכיאטרי יכול מאוד לחזק את כוחות ההתמודדות של ילד ומשם הוא יכול לפרוח, בנסיון הקליני שלי נכחתי לזה מספר רב של פעמים. הרבה אנשים חוששים מטיפול פסכיאטרי יותר מאשר חוששים מטיפול תרופתי למחלות גופניות כמו סכרת וכדומה אך לפעמים שלא בצדק. זיכרי שגם כאשר מתחילים טיפול פסכיאטרי תוכלי לראות איך זה משפיע על בנך, האם זה מיטיב עימו המשיכו ואם לא תמיד ניתן להפסיק. טיפול תרופתי פסכיאטרי אינו ממכר, ובמידה וישנן תופעות לוואי שליליות הן מפסיקות עם הפסקת הטיפול כך שאין סכנה ממשית באפשרות של לנסות טיפול תרופתי אלא בעיקר פוטנציאל להיעזר ולהקל עליו ועליך.
הדאגה שלך מובנת וכדאי שתעלי את הדאגות שלך בפני הפסיכולוג של בנך, הוא מכיר את בנך טוב ותוכלו לחשוב על הדברים יחד, בנוסף הוא יוכל ללוות אותך בתהליך של הפניה לפסכיאטר/ית.
בהצלחה

אני לא מומחית בפסיכולוגיה אולם לפי דעתי ילדים ככלל הם אגוצנטריים. זהו מנגנון הגנה של הטבע. אם הילדה מצליחה ליצור קשרים חברתיים אז הכל בסדר, ואם לא, רצוי ליצור לה רצף עם ילדים מסויימים שאוהבת לשחק עימם כדי ליצור חברות ארוכת טווח ומשמעותית יותר.

אכן כפי שציינו גם בתגובה האחרת, ילדים הם אגוצנטריים יותר בהשוואה למבוגרים והתפתחותית זה תקין, לוקח זמן עד שהם מפנימים ערכים פרו-חברתיים כגון אמפתיה ולומדים לראות את העולם גם מזווית של האחר. השאלה איך את מרגישה שביתך ביחס לבני גילה, לפעמים יש מחסומים שלא מאפשרים לילד להרפות מהעמדה שלו, כלומר הוא מרגיש שאם הוא לא ידאג לאינטרס שלו לא ידאגו לו ולכן מתקשה להרפות מהעמדה שלו.
אם את חושבת שיש לביתך קושי מעבר לאגוצנטריות הנורמטיבית של ילדים בני גילה את יכולה לפנות לאבחון והתייעצות להבין מה חוסם את יכולתה ליצור קשרים קרובים ועמוקים יותר. ואכן דרך טובה לעבוד עימה על זה הוא דרך מפגשים אחהצ עם ילד/ה שהיא מחבבת ולתווך לה איפה שאת מרגישה שהיא נתקעת בקשר.

כמו כן, האם יש הבדל בין סוגי הטיפול השונים בטיפול רגשי. כלומר, ידוע לי שיש טיפול בשיחות, טיפול בבעלי חיים, רכיבה טיפולית ועוד. איך יודעים מה מתאים לילד?

שלום ורדית,
כל הטיפולים הללו יכולים להיות יעילים, מה שהכי חשוב זה המטפל/ת שיהיו אנשי מקצוע עם הכשרה מאוד מעמיקה ומקיפה. ממליצה לפנות לפסיכולוג/ית קליניים יש להם הכשרה ארוכה וטובה כך שבדרך כלל תיהיה בידים טובות. לגבי מטפלים באומנות ובעלי חיים ישנם גם כן מטפלים מאוד מקצועיים אך תצטרכי לברר ולחפש איש/ת מקצוע טובים.

שלום,
חשוב שתעבירי לביתך במילים שלך את המסר הבא:
ששמת לב שיש דברים שמפריעים לה ומטרידים אותה ואת רוצה שאתם תלכו למישהי שתעזור לכם להבין מה מפריע לה ואיך אפשר לעזור לה. הדגישי שאת יחד עימה בתהליך שגם את תתאמצי להבין מה עובר עליה.
בהצלחה

שלום ,
ההתנהגות והאמירות שאת מתארת את תולדה של תחושות תסכול וכעס, הכי חשוב לחשוב ולהבין מה גורם לבנך להרגיש תסכול, עצב שהופך לאחר מכן לכעס. האם הוא חש שלא מקבל תשומת לב? או שהוא לא מובן על ידכם? ברגע שתבינו מה יושב מתחת לתסכול שלו תוכלו לפתור זאת באופן יעיל ולדבר איתו בעניין וההתנהגויות הללו יעלמו מעצמם.
לפעמים חלק מהדפוסים שמתפתחים במשפחה הם אוטומטיים ואנו מתקשים לזהות אותם, אם תרגישו שאינכם מצליחים לפענח מה מפריע לו פנו להתייעצות ואבחון קליני משפחתי.
בהצלחה

שלום אמא מודאגת,
נשמע מאוד קשה, וליבי יוצא אליך ולביתך. אומנם איננו יודעים מה קרה בגן שגרם לה אי נוחות גבוהה כל כך, אבל צריך להקשיב לה, היא אומרת בברור שהגן הזה הוא לא מקום מיטיב עבורה. כיצד נראתה ההתאקלמות שלה במסגרות קודמות? האם יש לה קושי בהתאקלמות למסגרת והקשיים הנוכחיים שלה אינם מעידים על כך שהמסגרת בעייתית, או שמא במסגרות קודמות ההתאקלמות הייתה מטיבה יותר, אם כן נסו לחשוב מה היטיב עימה למה היא זקוקה על מנת לחוש בנוח במסגרת. ניתן לשקול להעביר אותה גן, כי נשמע שגם לפני האירוע האלים היא לא חשה שם בנוח. את המעבר צריך לבנות ולהכין, ולפנות זמן ללוות אותה בהתאקלמות בגן. ללוות אותה עד שהיא תוכל ליצור התקשרות בטוחה עם איש צוות בגן.
בנוסף באופן שוטף ומעבר לעניין המסגרת צריך לעבוד עימה כל יכולתה להיפתח ולחוש בנוח על מנת לשפר את מידת החוסן הנפשי ויכולתה להסתגל לסביבה המשתנה. ככל שמתקדמים עם הגיל ילדים נדרשים להתמודד עם יותר קשיים, למשל במעבר לכיתה א' מושמים על הילדים הרבה דרישות דבר המצריך מהם הרבה כוחות התמודדות.
בהצלחה

שלום רוני,
אני חייב לומר שליבי יוצא אליך ואל בתך, אולם גם אל החברה ה"מעצבנת".
מדבריך עולה שאותה חברה היא אמנם בעלת כישורים חברתיים לקויים, אולם נראה שהיא עושה כל שביכולתה על מנת לשמר לה את המרכיב החברתי המצומצם שבחייה - החברות שלה עם בתך.
באופן טבעי, לאור החשש שלה מנתק חברתי, היא נצמדת אל בתך ומנסה שלא לאפשר לה מגע עם חברים אחרים, סביר מאוד מתוך פחד שמא תאבד גם אותה.

ישנן הרבה דרכים בהן תוכלי לנסות למנוע באופן אקטיבי את החברות הזו, החלק מבקשה מהחברה או מאמה, ועד העברת בתך כיתה ואף מסגרת בית ספרית אחרת. אולם כל הדרכים בהן תוכלי לנקוט הנן דרכים חיצוניות בהן את משפיעה על חייה, והאחריות לרווחתה נשארת אצלך.

אני סבור הדרך היעילה להתמודד עם המצב היא לראות בו הזדמנות חשובה ללמידה, בעיקר עבור בתך. במקביל עמדה שמכילה את אי הנוחות שלה, חשבי יחד עם בתך עם אופנים בהם תוכל להתמודד עם המצב, לעמוד על שלה, ולשחק עם מי שהיא מעוניינת לשחק עימו. עזרי לה לחשוב על רעיונות ועל דרכי התמודדות בעצמה. באופן כזה תפתחי אצלה את התחושה שהיא יכולה להיות בשליטה על חייה. לדעתי, זוהי למידה חשובה הרבה יותר מאשר הקביעה לגבי הילדים עימם היא משחקת.

בהצלחה!

שלום לך,
מצטער על התגובה המאוחרת, פספסנו בטעות את הפניה.

שלום לך,
אני מבין את הדאגה הטבעית שלך מבחינת התנהגותה המתיילדת של בתך, כחיקוי של חברתה.

כפי שאני מבין מתיאורך, אותה חברה שמרגישה כי היא זקוקה לתשומת לב רבה, מצאה כנראה דרך יעילה להשיג אותה, וזאת דרך דיבור ילדותי עד כדי תינוקי.
מאוד אפשרי שבתך הפיקחית, זיהתה כי חברתה מקבלת תשומת לב רבה יותר מהסביבה כאשר היא מבטאת התנהגויות כאלה, והחיקוי נעשה כדרך שלה לאזן את תשומת הלב בחזרה גם אליה. בנוסף, אפשר כי זו דרכה להתחבר בצורה טובה יותר לשתי חברותיה, ובמיוחד לזו אותה היא מחקה.

לא ציינת אם ההתנהגות המתיילדת נעשית באופן גורף - לאורך כל שעות היום ובסיטואציות מגוונות (גם במפגשים עם המשפחה המורחבת למשל, או עם חברות אחרות).

יחד עם זאת, אני רוצה להציע שמתן התייחסות לנושא באופן רציף, ובמיוחד אם מדובר בהתייחסות שלילית שמנסה לדכא את ההתנהגויות האלו, מייצרת למעשה תחושה כי ההתנהגות הזאת ממלאה את הצורך - קבלת עודף תשומת לב.
יחד עם זאת, התעלמות שלכם לאו דווקא תשיג את התוצאה הרצויה, וזאת בגלל שמעבר לכם (ההורים) ישנן סיטואציות נוספות שעשויות לחזק את ההתנהגות הזאת.

מבחינת ההשלכות להמשך:
התנהגות החיקוי הזו, כפי שאני מבין אותה, היא התנהגות מתוך בחירה ולמען השגת מטרה. מתוך שכך, מדובר בילדה פקחית שיכולה לבחור להתנהג גם אחרת, אולם רואה את הרווחים מהתנהגותה הנוכחית. במצב כזה, לדעתי אין סיבה להיות מוטרדים מהשלכות שליליות גדולות בעתיד, שכן בתכם יכולה לבחור בדרך התנהגות אחרת מתי שתחפוץ, ותעשה זאת כשזה "ישתלם לה".

מבחינת התייחסות שלכם:
אני מציע לשוחח איתה באופן חד פעמי, שמעביר מסר מאוד ברור, ובצורה נינוחה.
המטרה היא לומר שאת מזהים את ההתנהגות, אולם לא מתכוונים לשתף עמה פעולה.
חשוב שהמסר יועבר בצורה נעימה, נינוחה, ובהחלט לא מאשימה.
תוכלו לומר למשל: "שמנו לב שבתקופה האחרונה יש מקרים שבהם את בוחרת לדבר כמו שדיברת כשהיית קטנה יותר (הקול ה"שני"). את שמת לב לזה?". שוחחו איתה בפתיחות, והתרכזו בהבנת המצב מצדכם, כך שתדע שאתם שמים לב לכך. תוכלו אפילו לעשות משחק ולתרגל את שני הקולות ביחד איתה, כך שזו לא שיחת משמעת, אלא דווקא שיחת משחק.
שימו לב שבבחירת המילים אני בכוונה מדגיש את הבחירה שלה, ומנתק את השיפוטיות (להבדיל מאמירה: "כמו ילדה קטנה") או את הקישור לחברה ("כמו גילי"), ואף לא מאשים או טוען להתנהגות מכוונת מטרה ("בשביל לקבל תשומת לב").
בהמשך תוכלו להסביר שמעתה בכל פעם שהיא תבחר להשתמש בקול ה"שני", אתם תבחרו להראות לה את זה, כך שהיא תוכל להשתמש בקול ה"ראשון".
שוב, כדאי שלא לבטא שיפוטיות כגון - קול בוגר יותר, או קול של ילדה גדולה.

בהמשך, בכל סיטואציה שבה היא משתמשת (מולכם) בקול השני, אותתו לה בנעימות "באיזה קול את משתמשת?". במעבר לקול הראשון, התייחסו לדבריה, אך הימנעו מהבעת חיזוקים כלפי השימוש בקול הראשון. ההיענות שלכם הינה חיזוק מספק דיו.

אשמח שתשובו לעדכן.

בהצלחה!

שלום לך,
אני מבין את הדאגה הטבעית שלך מבחינת התנהגותה המתיילדת של בתך, כחיקוי של חברתה.

כפי שאני מבין מתיאורך, אותה חברה שמרגישה כי היא זקוקה לתשומת לב רבה, מצאה כנראה דרך יעילה להשיג אותה, וזאת דרך דיבור ילדותי עד כדי תינוקי.
מאוד אפשרי שבתך הפיקחית, זיהתה כי חברתה מקבלת תשומת לב רבה יותר מהסביבה כאשר היא מבטאת התנהגויות כאלה, והחיקוי נעשה כדרך שלה לאזן את תשומת הלב בחזרה גם אליה. בנוסף, אפשר כי זו דרכה להתחבר בצורה טובה יותר לשתי חברותיה, ובמיוחד לזו אותה היא מחקה.

לא ציינת אם ההתנהגות המתיילדת נעשית באופן גורף - לאורך כל שעות היום ובסיטואציות מגוונות (גם במפגשים עם המשפחה המורחבת למשל, או עם חברות אחרות).

יחד עם זאת, אני רוצה להציע שמתן התייחסות לנושא באופן רציף, ובמיוחד אם מדובר בהתייחסות שלילית שמנסה לדכא את ההתנהגויות האלו, מייצרת למעשה תחושה כי ההתנהגות הזאת ממלאה את הצורך - קבלת עודף תשומת לב.
יחד עם זאת, התעלמות שלכם לאו דווקא תשיג את התוצאה הרצויה, וזאת בגלל שמעבר לכם (ההורים) ישנן סיטואציות נוספות שעשויות לחזק את ההתנהגות הזאת.

מבחינת ההשלכות להמשך:
התנהגות החיקוי הזו, כפי שאני מבין אותה, היא התנהגות מתוך בחירה ולמען השגת מטרה. מתוך שכך, מדובר בילדה פקחית שיכולה לבחור להתנהג גם אחרת, אולם רואה את הרווחים מהתנהגותה הנוכחית. במצב כזה, לדעתי אין סיבה להיות מוטרדים מהשלכות שליליות גדולות בעתיד, שכן בתכם יכולה לבחור בדרך התנהגות אחרת מתי שתחפוץ, ותעשה זאת כשזה "ישתלם לה".

מבחינת התייחסות שלכם:
אני מציע לשוחח איתה באופן חד פעמי, שמעביר מסר מאוד ברור, ובצורה נינוחה.
המטרה היא לומר שאת מזהים את ההתנהגות, אולם לא מתכוונים לשתף עמה פעולה.
חשוב שהמסר יועבר בצורה נעימה, נינוחה, ובהחלט לא מאשימה.
תוכלו לומר למשל: "שמנו לב שבתקופה האחרונה יש מקרים שבהם את בוחרת לדבר כמו שדיברת כשהיית קטנה יותר (הקול ה"שני"). את שמת לב לזה?". שוחחו איתה בפתיחות, והתרכזו בהבנת המצב מצדכם, וידוע שלה שאתם שמים לב לכך. תוכלו אפילו לעשות משחק ולתרגל את שני הקולות ביחד איתה, כך שזו לא שיחת משמעת, אלא דווקא שיחת משחק.
שימו לב שבבחירת המילים אני בכוונה מדגיש את הבחירה שלה, ומנתק את השיפוטיות (להבדיל מאמירה: "כמו ילדה קטנה") או את הקישור לחברה ("כמו גילי"), ואף לא מאשים או טעון התנהגות מכוונת מטרה ("בשביל לקבל תשומת לב").
בהמשך תוכלו להסביר שמעתה בכל פעם שהיא תבחר להשתמש בקול ה"שני", אתם תבחרו להראות לה את זה, כך שהיא תוכל להשתמש בקול ה"ראשון".
שוב, כדאי שלא לבטא שיפוטיות כגון - קול בוגר יותר, או קול של ילדה גדולה.

בהמשך, בכל סיטואציה שבה היא משתמשת (מולכם) בקול השני, אותתו לה בנעימות "באיזה קול את משתמשת?". במעבר לקול הראשון, התייחסו לדבריה, אך הימנעו מהבעת חיזוקים כלפי השימוש בקול הראשון. ההיענות שלכם הינה חיזוק מספק דיו.

אשמח שתשובו לעדכן.

בהצלחה!

שלום,
נשמע שאכן בנך סובל מקשיים בדימוי העצמי, הוא חש פגיע ועם תחושת נחיתות, כך שהוא רגיש מאוד לסביבה. כמו כן את מציינת שהמצב נמשך כבר זמן רב וחיזוקים חיוביים מצד הסביבה לא יעילים. במצב זה כדאי לפנות לטיפול, הנושא של דימוי עצמי הוא חשוב ביותר להתפתחות, כאשר אנו חשים טוב עם עצמנו זה משפיע לחיוב על ההתפחות שלנו ולהפך.
ניתן לפנות לפסיכולוג/ית ילדים, להם הכלים לסייע לילד לפתור חוויה של דימוי עצמי. כמובן הטיפול יכלול הדרכות הורים וגם אתכם ידריכו כיצד לחזק אותו באופן יעיל שבאמת יצליח להעלות את הדימוי העצמי שלו.
בהצלחה.

תודה על המענה.
קיבלתי מרופאת המשפחה שלנו הפנייה לפסיכולוג.
האם אני צריכה פסיכולוג התפתחות או פסיכולוג קליני?
ראיתי שיש מספר סוגים של פסיכולוגים... למי פונה בנושא זה?
שוב תודה!

שלום אימאן,
תחילה אומר שאני מקווה שההריון וגם הלידה יעברו בנוחות מקסימלית.
מעניין אותי אם שוחחתם עם בנכם על ההריון, ועל התוספת העתידית למשפחה.
אם לא, אני חושב שכבר הגיע הזמן לשתף אותו, כי סביר מאוד שהוא ער לשינויים בבית.

בעניין הגמגום, חשוב לדעת שגמגום אצל ילדים, במיוחד בגילאים 3-5 הינו תופעה נפוצה מאוד, ואף שכיחה באופן משמעותי יותר אצל בנים. פעם נהוג היה לחשוב שגמגום מופיע על רקע של קושי נפשי, אולם אין עדויות מחקריות ברורות בנושא. בנוסף, הופעת הגמגום אינה מעידה על כך שהוא יגמגם גם בעתיד.

לא הזכרת אם נראה שהגמגום מפריע גם לו, או שכרגע החשש הוא רק שלכם.
באופן כללי אני מציע פשוט לאפשר לו לנהל אתכם שיחות באופן חופשי ונינוח כמה שניתן. תנו לו מספיק זמן להתבטא, והגיבו רק לתוכן השיחה, ולא לאופן הדיבור.

מה לא לעשות?
לא לבקש או לדרוש ממנו שלא לגמגם, או להירגע
לא להציע לו אסטרטגיות כדי להימנע מגמגום (כמו "תחשוב לפני שאתה מדבר")
לא "לאמן" אותו בשיחות בהן הוא נדרש לתשובות ארוכות
וכמובן, לא לדבר במקומו - במיוחד מול אחרים, אך גם אתכם - אל תסיימו את המשפט במקומו.

במידה והוא מעלה את החשש או הקושי מגמגום, תנו לכך תוקף.
הסבירו שגם אתם שמים לב שקשה לו להתבטא מדי פעם, אולם אתם בטוחים שעם הזמן יוכל לעשות שימוש בקולו בצורה נוחה יותר עבורו.

בהצלחה!

שלום גלית,
את מתארת סיטואציה מורכבת ומתסכלת, כנראה עבור כל בני המשפחה.
לא ברור לי אם השאלה שלך נוגעת להתנהלות יומיומית בכלל, ולתגובות דומות של בנך בסיטואציות אחרות, או שזו סיטואציה ספציפית.

לגבי הסיטואציה הספציפית, אני דווקא יכול להבין מדוע בנך בן ה-10 מאוד נסער כאשר אחיו בן ה-4 בוכה וצורח בשעות הלילה כל לילה, ותגובותיו לא נשמעות לי היסטריות או חרדתיות, אלא דווקא איכפתיות ודואגות לשלום אחיו (וזה אגב נפלא בעיני).
לעניין זה הייתי מציע לשוחח עם בנכם בן ה-10 אחר הצהריים (כאשר האוירה רגועה בבית) על הנושא. שאלו אותו איך הוא מרגיש, הביעו הבנה, והסבירו לו שאתם מאוד מעריכים את דאגותיו לאחיו, אלא שגם אתם דואגים, ומעוניינים שאחיו ילך לישון, וזאת בגלל שהשינה עצמה מאוד חשובה, במיוחד בגילאים צעירים.

ברשותך, אני בוחר להתעכב דווקא על תהליך ההשכבה של בן ה-4.
אם התהליך שאת מתארת אכן מתרחש באופן קבוע מספר פעמים בשבוע (גם אם לא כל יום), נראה שהדרך שבה אתם בוחרים לנהוג אינה מניבה את התוצאות הרצויות.
בדרך כלל, כאשר אנחנו רואים לנגד עינינו רק דרך פעולה אחת, כאשר היא לא עובדת, אנחנו נוטים להשתמש בה באופן אדוק יותר, אולם לרוב אין לכך השפעה חיובית.
אני מניח שכיום, כאשר מגיעה שעת ההשכבה, אתם מגיעים לתהליך אשר אתם מוכנים מראש למאבק העתיד להתרחש. בצורה כזו, כפי שאת מתארת, הסבל הוא של כל בני הבית.
לכן, חשוב לדעתי (וניתן) לנסות למצוא דרך שונה ויצירתית לפתור את אירועי ההשכבה, למענכם, ובמיוחד למען הילדים. במידת הצורך, אני ממליץ להיעזר באיש מקצוע לצורך ייעוץ נקודתי.

בהצלחה!

ראיתי פה שאלות ותשובות בנושא הגמילה וכן, מרבית התשובות לגבי בתי הן חיוביות.

שלום אלכס,

אינני בטוחה למה התכוונת כשכתבת שמרבית התשובות חיוביות, אני מניחה שהתכוונת שעל סמך השאלות המנחות המקובלות נראה שבתך מוכנה לגמילה. ואכן ייתכן שכך הדבר. אני מתרשמת שאת לא מוטרדת מהטירחה אשר כרוכה בתחילת התהליך, של החלפות בגדים תכופות, כביסות וכו. אם באמת זה לא מטריד אותך, אני מתקשה להבין מדוע את כה מודאגת. את שוקלת לחזור לחיתולים ומשתמשת במילים חריפות כמו "טראומה", כאשר אם אני מבינה נכון עברו בסה"כ 3-4 ימים מאז שהתחלתם את התהליך.

ניכר שהיה לכם חשוב להתחיל את הגמילה כשהיא באמת מוכנה. השקעתם בכך מחשבה רבה, וכעת החלטתם להתחיל. הדבר החשוב עכשיו הוא להתאזר בסבלנות. מדובר בתהליך שיכול להיות ממושך, וכרוך ב"פיספוסים" רבים. גם אם את לא מבטאת בגלוי כעס או אכזבה, ייתכן שבתך קולטת את הדאגה ואולי אף מרגישה שמופעל עליה לחץ, ומגיבה לכך בהתנגדות. נסו להרפות, אפשר להזכיר לה ללכת לשירותים אבל את אומרת שהיא יודעת לבד מתי יש לה אז יש לאפשר לה גם ללכת בעצמה, ובכלל להשרות אווירה שגרתית ולא להפוך את העיסוק בצרכים שלה למוקד. דווקא הדגשת הנושא והפיכתו לזירה של מתח ומאבק ישיגו את ההיפך, והיא עלולה להתבצר עוד יותר בהתנגדותה.
בהצלחה!

שלום הורה מודאג,

אתה מתייחס לפחדים וחרדות של בנך אך גם אומר שחל בהם שיפור. לכן אשמח לשמוע עוד דוגמאות על מנת להבין טוב יותר למה אתה מתכוון. האם כיום יש פעילויות נרחבות שהוא נמנע מהן בגלל פחד? מה מצבו החברתי?

מהדוגמאות שנתת מהכדורגל והשחמט, וכן באמירה שהוא "מקסים מדי", נשמע כאילו הוא ילד אשר מרגיש צורך תמידי "להיות בסדר", לא להתבלט, וחלילה לא להכעיס. הצורך הזה מכתיב את התנהלותו, ולא מאפשר לו מרחב פעולה שבו הוא יוכל לבטא גם חלקים אחרים שלו, לא של "ילד טוב", אלא חלקים שנחשבים אולי "תוקפניים" כמו תחרותיות או סתם שובבות או "עיגול פינות" שכולנו לפעמים עושים.

אם התיאור הזה מדבר אליכם, כדאי לחשוב מדוע הוא מרגיש צורך להתנהג כך. כולנו כהורים מעודדים את ילדינו להיות "ילדים טובים", להישמע להוראות, להיות נדיבים וכדומה. אולם, השאלה היא איזה מסר מועבר כאשר יש ניסיון לביטוי אחר - ביטוי אישי יותר, ביטוי של עצמאות או של דחף תחרותי או אולי אף של "מרד". עד כמה יש נכונות לקבל את זה, ועד כמה זה נדחה - לפעמים באופן עדין ולא מודע אך שלאורך זמן נקלט על ידי הילד ולעתים עשוי לגרום לו "לוותר" על מנת לרצות את הסביבה.

לשאלתך לגבי החוג, ראשית יש לשמוע מהי עמדתו, האם הוא מעוניין ללכת או מסתייג. ייתכן שבשל אופיו הוא לא יגיד ישירות לא, אז תהיו ערים לסימנים אחרים של חוסר רצון. אם הוא לא מראה סימנים כאלה, נראה שדווקא ההשתתפות בחוג יכולה להיות הזדמנות עבורו "להתאמן" בביסוס נוכחות איתנה יותר ובעמידה על שלו. עודדו אותו לכך. במקביל, גם ההתמודדות עם כך שיש דברים בהם האחרים טובים ממנו היא חשובה, ולא כדאי למנוע אותה ממנו.

אשמח לשמוע עוד פרטים אם תרצו, ולהמשיך לחשוב ביחד.
בהצלחה.

שלום אלי,

דאגתך מובנת וכך גם רצונך שבנך ירחיב את מגוון המאכלים שהוא אוכל.

ראשית יש להבין את מאפייני הבררנות - האם היא התחילה מגיל צעיר ולמעשה קיימת "מאז ומתמיד", או שהתחילה לאחרונה? האם היא יוצרת בעיה בריאותית, כמו משקל נמוך או חסרים תזונתיים? האם היא משפיעה על אורח החיים, משבשת ארוחות משפחתיות וכדומה? האם הוא בררן באותה מידה בכל מקום, או שמחוץ לבית הוא אוכל יותר מאכלים?

בכל מקרה נשמע שהדבר מעורר מתח בינך לבין בנך, ואתה תוהה כיצד להגיב ואיך לשנות את המצב. במידה ולא מדובר בבעיה רפואית או מוטורית שגורמת לכך, מקובל לראות בבעיה הזאת קושי שקשור ליחסים שבין הילד להוריו, או להורה מסוים. כדאי לנסות להבין האם בסירוב הזה שלו, בנך מנסה "לומר" משהו נוסף - לעורר תשומת לב, להתריס, אולי להשיג "פרסים", וכדומה. כדאי לחשוב מהו דפוס היחסים בינך לבינו באופן כללי והאם הוא מתחבר איכשהו לבעיה הזאת.

ובאשר לשאלתך, נראה שאם בחרת לפעול בכיוון התנהגותי של תכנית חיזוקים, כדאי שהחיזוק יהיה פחות ארוך טווח, כלומר לא רק "בסוף השנה" אלא יעניק התייחסות (גם אם קטנה וסמלית) להישגים או התקדמות שבדרך. אני מבינה שאתה מרגיש "כלוא" כרגע בין האיום לבין קושי לממשו. מחד, אתה חש שרצוי לעמוד מאחורי אמירות, ומאידך יתכן שבאמת כפי שאתה חושש המעשה יפעל לרעת העניין ויהפוך עוד יותר את האכילה לזירה של מתח וקונפליקט ו"דווקא". גישתי היא שיש להבין לעומק את מקור ההתנהגות - אם יש צורך, בעזרת איש מקצוע - ואז ניתן לשלב גם אלמנטים כאלה של תכנית התנהגותית, אך לא להסתפק רק בהם.
בהצלחה!

שלום נועה,
אכן דאגתך מובנת, המילים של ביתך מעוררים דאגה. זה לא שגרתי שילדים אומרים אמירות כאלו. אין דרך לוודא מה באמת ארע, מה טיב הקשר שלה עם אביה? איזה עוד גברים נוכחים בחייה?
במידה וישנה פגיעה מינית מסוג כלשהו בדרך כלל תראי זאת בסימני מצוקה נוספים, קשיי שינה, קשיי ריכוז, תלונות על כאבים סומאטיים. חשוב שתמשיכי לפתוח עליה עין ולהיות קשובה אליה. את יכולה לפרקים גם לשאול אותה ישירות האם מישהו עשה לה משהו לא נעים או פגע בה. כמו כן אם עדיין יהיה חשש שמשהו מפריע לה או חשש לפגיעה מינית כדאי לפנות להתייעצות פסיכולוגית.
בהצלחה

אני עם היד על הדופק ומדברת איתה המון גם לגבי אבחון אני פניתי לאיש מקצוע

שלום רעות,
אוננות היא טבעית אצל ילדים, אבל אם היא חוצה את הגבול הנורמטיבי בתדירות ומשך ומפריעה לחיים התקינים של הילד יש לחשוב על האם התנהגות זו כרוכה בהיבטים רגשיים נוספים שאינם באים לכדי ביטוי בדרכים אחרות ונורמטיביות יותר.
למשל ילדות שמאוננות יתר על המידה, יכול לבטא הדבר קושי בוויסות הדחף, או מנגנון לוויסות של חרדה. כאשר מקור החרדה הוא ממקום אחר בכלל, משהו במשפחה או בסביבה בה גדלה הילדה. הייתי ממליצה לכם לפחות לתהליך של אבחון פסיכולוגי קליני, כדי לקבל תמונה מקיפה של המצב הרגשי ואז תחליטו מה הדרך הטובה ביותר התמודד. אבחון כזה כרוך בכ-3-4 פגישות עם פסיכולוגית, בהם היא תיפגש איתכם ועם הילדה.
בהצלחה

תודה !!
יתכן שזה נובע מויסות חרדה , לאחרונה היא אמרה לי שהיא לא רוצה לטוס איתנו לטיול בקיץ כי היא מפחדת שיקרה לה מה שקרה עם המטוס המלזי ,
היא רגישה לחברים וליחסם כלפיה (למרות שהיא נראת כלפי חוץ מאוד חזקה) ,
היא נוטה לבכות ממצבים חברתיים שמביאים אותה לידי תסכול (לא משחקים בהפסקה במשחק שהיא רצתה, אחותה קראה לה "קטנה" וכו')