פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום לימור,

את מעלה שאלה שמעסיקה הורים רבים, והיא עד כמה יש ללחוץ או להיות מעורבים בעולמם החברתי של הילדים, וכמה לאפשר להם בחירה עצמאית.

השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא מהי החוויה של הילד, האם הוא מרגיש בדידות ומצוקה כתוצאה ממיעוט/העדר חברים, או שהוא מרוצה ממצבו. לא תמיד קל לקבל תשובה על השאלה הזאת אבל חשוב להיות עירניים ולנסות להבין מה הוא מרגיש, אם באמצעות שיחות ישירות עמו ואם על ידי תשומת לב להתנהגותו והרגליו. גם מידע מצוות בית הספר יכול לתרום תוספת חשובה - איך הוא מתנהל בהפסקות, מה יחסם של ילדים אחרים אליו, האם הוא מבודד ואם כן מה הוא עושה והאם נראה עצוב, האם הוא נשמע מתבטא באמירות סביב הנושא, וכדומה.
השאלה השנייה היא מדוע אין לו חברים בכיתתו. העובדה שיש לו חברים מהכיתה האחרת יכולה להעיד על כך שאין פגם כלשהו במיומנויותיו החברתיות. כשהוא מזמין חבר הביתה, מה הם עושים יחד? מה טיב התקשורת ביניהם? את מתארת העדפה בסיסית שלו לכיוון של מחשב ובית. נכון שבגילאים הללו הספורט והפעילות הגופנית תופסים מקום חשוב, אולם גם ילדים שאינם ספורטאים מוצאים לעצמם חברים ופעילויות משותפות. לכן יש לשים לב האם המחשב והבית אינם מהווים עבורו "בריחה" מהתמודדות שקשה לו, ושבה הוא זקוק לעזרה.
ציינת שיש לו אחים - מעניין להתבונן בתקשורת וביחסים ביניהם, ולחשוב איך הוא מסתדר שם ואיזה מקום/תפקיד הוא לוקח. יחסים בין אחים מהווים לעתים קרובות "מגרש אימונים" לאינטרקציות בכלל, ואולי ניתן יהיה ללמוד מזה משהו.
במידה ובנך לא מבטא, באופן ישיר או עקיף, סימנים של קושי או מצוקה סביב הנושא החברתי, ייתכן שאכן מדובר בילד בעל אופי מופנם יותר, שלא זקוק לאינטרקציות אינטנסיביות ונוח לו לבלות הרבה עם עצמו ועם תחביביו. במקרה כזה באמת אין צורך ללחוץ עליו, ויש לכבד את העדפותיו.
מקווה שעזרתי, את מוזמנת לשאול עוד אם תרצי.
בהצלחה!

שלום לך,
הדאגה שלך אכן מובנת, אולם לצערי מטבעו של הפורום זה יהיה לא אחראי מצידנו לנסות לספק לך תשובה לגבי מידת רצינותו.
ילדים עלולים לעשות שימוש באיומים כאלו גם כאשר אינם מתכוונים לכך, אולם מגוון ההתנהגויות שאת מתארת - מקרי אלימות שחומרתן לא ידועה, גזירת שיער לאחיין, צרכים במיטה - עשויים להעיד על מצוקה רגשית גדולה.

חשוב להתייעץ עם הפסיכולוגית בהקדם, גם אם טלפונית בשלב זה, היות שהיא האדם המקצועי שיוכל לתת תשובה מותאמת יותר.

עד אז, חשוב לשהות בסביבתו ובעיקר לבסס נוכחות של מבוגר משגיח תוך מניעה של אמצעים מסוכנים (להוציא מהישג ידו מספריים וסכינים). אם ישאל מדוע, תוכלו להסביר שאתם מתייחסים לאיומיו ברצינות, אולם עשו זאת תוך הבעת דאגה, והמנעו מלהשתמש בנימה שמאשימה אותו על הדברים שאמר/עשה.

בהצלחה

שלום לילך,

נשמע שבנך נסער ממה שראה בתמונה, ומתקשה להירגע ממנה. החשיפה לתמונה הפורנוגרפית עוררה בו כפי הנראה חרדה רבה, והוא אף מרגיש אשם על מה שראה, ואולי רגשות קשים נוספים.
חשיפה לתכנים מיניים שאיננה מותאמת לגיל עשויה אכן לעורר תגובות כאלה. כדאי להמשיך בכיוון שבו הלכת - להרגיע אותו, להסביר לו שהוא נחשף בטעות למשהו "של גדולים" שהוא לא אמור לראות, אבל גם שהוא לא אשם בכך, ושהוא לא גרם בכך כל נזק או עוול. אפשר להסביר לו שמבוגרים לפעמים מתעניינים בדברים כאלה. כדאי לעודד אותו לדבר על תחושותיו ולהסביר מה מעיק עליו כל כך ומה מטריד אותו.
מעבר לכך כדאי לוודא שהוא לא ייחשף שוב לתכנים מיניים שאינם מתאימים ומעוררים חרדה. במקביל ניתן לקרב את הנושא אליו בדרך שמתאימה לגיל, שכן הנושא מעסיק ילדים, והימנעות מוחלטת ממנו או הפיכתו ל"טאבו" יכולה גם היא לעורר חרדה. תוכלו להיעזר בספרים מתאימים לגילו או בחומר הדרכה להורים.
בהצלחה.

שלום גליה,

ההתלבטות שלך מובנת, יש יתרונות וחסרונות לכל אחת מהאפשרויות, ואין אחת "נכונה".
המעבר מגן פרטי, שלרוב יש בו מספר מועט יותר של ילדים, צוות גדול ויחס אישי יותר, לגן עירייה, הוא מעבר משמעותי. אחד השיקולים בהחלטה יהיה מאפייניו של הילד, עד כמה נראה שהוא "בשל" למעבר. במעבר כזה "מאבדים" משהו מהיחס האישי והקרוב והמשפחתיות, אך מרוויחים בדרך כלל מגוון רחב יותר של ילדים להיכרות ולמשחק, מגוון רחב יותר של אמצעים ופעילויות, והזדמנויות רבות יותר "לגדול" ולפתח עצמאות.
בנוסף, כפי שציינת בצדק, לעתים קרובות בגנים פרטיים יש ילדים מעטים מעל גיל 3, ואז הוא באמת יכול למצוא את עצמו עם מעט ילדים בני גילו. זה יכול להתאים למי שייהנה ויתחזק ממעמד "הגדול", אך עשוי להיות חיסרון עבור מי שזקוק כבר ליותר גירויים ולילדים בגילו שיוכל לשוחח ולפעול איתם.
בכל מקרה, אם אני מבינה נכון לא מדובר על שנה"ל הקרובה, כך שיש לך עוד זמן רב להתלבט ולהחליט. כדאי לשקול את הדברים לקראת מועד הרישום, ולבחון שוב האם נראה שהוא מוכן למעבר.
לגבי נושא הגמילה יש גישות שונות, לפי גישתי תנאי בסיסי להתחיל את התהליך הוא שהפעוט יוכל לזהות מתי הוא עומד לעשות את צרכיו ויוכל להודיע על כך. בכל מקרה, לא רצוי לבצע שינוי כזה בסמוך לשינויים אחרים שדורשים הסתגלות, והולדת אחות היא בהחלט שינוי שכזה. לפיכך הייתי מחכה עוד קצת. תוכלי לקרוא על כך עוד בתגובות לשאלות רבות שנשאלו בנושא גמילה בפורום בחודשים האחרונים.
בהצלחה!

שלום כנרת,

אכן נשמע שבתך עסוקה בבקשת סליחה ובהתגוננות באופן חריג, ויש מקום לנסות להבין את מקור ההתנהגות הזאת. את אומרת שמדובר בהתנהגות חדשה יחסית אשר נמשכת בסה"כ חודש, האם משהו השתנה בחייה או בחיי המשפחה בחודש האחרון? האם יש לה סיבה לחשוב או להרגיש שכועסים עליה באופן מיוחד?
את צודקת באמירות שלך אליה שזה בסדר שאמא כועסת לפעמים, ויותר מכך - זה בסדר שילדה עושה לפעמים דברים שקצת מכעיסים את אמא. אבל מאיזושהי סיבה, ההסברים האלה לא מרגיעים אותה, והיא ממשיכה להרגיש שעליה להתגונן ולהצטדק. לכן מעניין לחשוב האם מעבר למסר המילולי היא מרגישה משהו אחר - אולי היא מרגישה שאת בכל זאת כועסת, או שיש דברים בה, או דברים שהיא עושה, שקשה לך לקבל. אם את לא מרגישה שיש דברים כאלה, ייתכן גם שהאינטרקציה הזאת מהווה עבורה דרך לזכות באישורים ובתשומת לב מתמשכת, וגם אז כדאי יהיה לנסות לחשוב מה העלה כעת את הצורך הזה.
אם תרצי, אשמח לשמוע מה דעתך ולהמשיך לחשוב יחד.

שלום גל,

לא נשמע לי שיש משהו קיצוני בתגובה שלך - סביר מאד שקושי חברתי אצל בתך ידאיג אותך ויגרום לך למתח. כולנו היינו רוצים שילדינו ישתלבו היטב בחברה, ימצאו את מקומם בקרב בני גילם ויצליחו ליצור קשרים טובים ומתגמלים. העולם החברתי אינו פשוט, ודורש פיתוח של מיומנויות רבות - בין השאר של יכולת להקשיב, לחלוק, לשתף ולוותר, לצד יכולת להיות אסרטיבי ולעמוד על שלך בעת הצורך. אצל חלק מהילדים זה מתפתח באופן טבעי, ואצל חלקם, מסיבות שונות, זה לא הולך חלק.
מתוך התיאור שלך לא ניתן לשער לגבי מקורות הקושי של בתך, אך עלתה לי שאלה האם יוצא לה לפעמים להיפגש עם ילד/ה גם במפגשים של אחד-על-אחד, ולא רק במסגרת משפחתית או כיתתית בה מתכנסת חבורה. מסגרת אינטימית כזאת יכולה לסייע לה "להתאמן" ביצירת קשר. אני מבינה את החלטתך "לא להתערב" על מנת לאפשר לה להתמודד, אך ייתכן שבמפגש כזה תוכלי לזהות מה המחסומים ומה מפריע לה, ולנסות להעניק תיווך שיסייע לה.

נקודה נוספת היא המתח שאת חווה במפגשים והקושי שעולה מול ההורים האחרים. מה המקור לקושי מול ההורים? ייתכן שגם הוא מוסיף על המתח שבתך מרגישה.

את מציינת שסדנא שבתך עברה לא מאד עזרה לה. עם זאת היא בוודאי סובלת מהמצב והייתה רוצה בעצמה לשפר את מיומנויותיה החברתיות. לכן אני ממליצה לכם לפנות לייעוץ אצל איש מקצוע, ביחד תוכלו לנסות להבין לעומק את מקור הקשיים ולחשוב איך כדאי לעזור. האפשרויות מגוונות - טיפול פסיכולוגי פרטני, או אולי קבוצה למיומנויות חברתיות, ואולי הדרכה הורית או משהו משפחתי. כדאי גם לנסות לשוחח עם בתך על הקשיים. חשוב שזה יהיה באופן רגוע ותומך, ולא מאשים. נסי להביע התעניינות ולנסות להבין ממנה מה קשה לה, מה מכעיס/מעציב/מעליב אותה וכו', ומה היא חושבת שיוכל לעזור לה. לפעמים לילדים יש רעיונות טובים...
בהצלחה!

שלום ליאת,

תלישת שיער בגילאים הללו מהווה לרוב מקור להרגעה. לעתים ילדים משחקים בשיער ותולשים אותו לקראת שינה כחלק מהירגעות והירדמות, ולעתים אף מכניסים אותו לפה. דאגתך מובנת וזה וודאי לא נעים לראותה עושה זאת.
מבחינת התגובה, רצוי לא להגיב בכעס או באיסור כלפי ההתנהגות, אלא לנסות להסיח את דעתה באמצעות משחק או משהו אחר להתעסק בו. אפשר לנסות להמיר את מריטת השיער בחוויה חושית אחרת, כמו ליטוף של בובה שעירה. כפי שציינת חשוב עד כמה שניתן שבתך לא תהיה חשופה למתח שזה מעורר בך, מכיוון שאז עלול להתגבר הצורך שלה בהרגעה עצמית.
מעבר לכך, כדאי לחשוב האם חל שינוי כלשהו בסביבתה שיכול להסביר את המתח שלה ואת הצורך שלה בהרגעה. עם זאת לעתים המתח הוא פנימי וטבעי, ולא ניתן לזהות גורם חיצוני לו.
דבר נוסף - ההערה שלך לגבי חוסר היכולת לרצות אותה כל הזמן מרמזת שקיימת התמודדות לא פשוטה עמה סביב דרישות ושליטה. אם אכן זה המצב, כדאי להפריד את ההתייחסות לכך ולהמשיך כפי שפעלת עד כה, מבלי לתת לתלישת השיער להיכנס ולהפוך לכלי עבורה על מנת להשפיע עלייך. ברור לי שזה קשה אך יש סיכוי טוב שבעזרת גישה עקבית וסבלנית התופעה תחלוף.
בהצלחה!

לא כבתתי נכון,זה לא העניין של לרצות,הכוונה היא שאי אפשר כל הזמן לנסות ולהעסיק אותה במשהו כדי שתשכח מהשיער,היא מתייחסת לזה בתור משחק.
ואם רגע אני לא לידה אז היא משחקת ותולשת אותו,היא בזמן האחרון היתה חולה ובבית וראיתי שזה ממש רציני.האם זה נכון להתעלם או להעיר?

מחכה לתשובה

שלום ציפי,
שמחה מאוד לשמוע שהפורום עוזר.
מבינה לליבך, מאוד קשה להשאיר ילד בוכה בגן
דבר ראשון כדאי לברר כמה שיותר פרטים מהגננת: כמה זה הרבה? האם זה נמשך כמה שעות? איזה מין בכי מדווחת הגננת שזה, כלומר מה מידת המצוקה שלו? האם משהו מצליח להקל עליו או להרגיע אותו?
את מציינת שהיית חולה ולאחר מכן יילדת, בעיקר להוספת בן/בת משפחה זה בהחלט שינוי מאוד משמעותי לילדים. מעורר בהם תחושות של קנאה, רכושנות, פחד של נטישה וחשש שמעכשיו לא יקבלו תשומת לב כבעבר ולוקח להם זמן להסתגל לשינוי. כך שיתכן שהמתח ואי הנוחות שלו קשורים גם לזה.
צריך לחפש דרכים שיעזרו לו להירגע על מנת שיוכל למצוא בתוכו כוחות להסתגל. יש ילדים שמוצץ ושמיכה עוזרים להם, הוא מעט גדול אז נסי לתת לו חפץ מעבר אחר, משהו שהוא אוהב משלו מהבית, או משהו שלך שהוא אוהב, כך יוכל להרגיש אותך קרובה. אולי יש משהו בגן שגורם לו להרגיש בטוח, צעצוע מסוים וכדומה. כדאי לבקש מסייעת או גננת להירתם אליו, וזמן שהוא בוכה להיות יותר פנויים לסייע לו עד שיסתגל. יש ילדים שעוזר להם משהו טעים לאכול - פטיבר אחד כמשהו חיובי להרגיש ברגע הקשה הזה.
בהצלחה

תודה על התשובה.
אחרי כמה דקות שעוזבים אותו הוא כבר נרגע.. זה רק בשעת הפרידה.. והוא לוקח גם חפץ מהבית וגם ישלו מוצץ..
דיברתי שוב עם הגננת וחשבנו שאולי פשוט יש לו קושי עם פרידה.. כי אח"כ הוא נרגע ושמח מאד בגן.. לפעמים כשבאים לקחת אותו מהגן גם עושה בעיות..
מה דעתך על הנ"ל?

אשמח גם לתשובה, תודה

שלום רוני,
אנחנו משתדלים לענות לשאלות בהקדם האפשרי.
לצערי לעיתים המענה מתעכב, אולם הוא ינתן.
תודה על הסבלנות.

שלום רוני,
מצטערת על העיכוב בתגובה, לפעמים אנחנו מפספסים פניות בייחוד שזה המשך להתכתבות ישנה.
המידע שאת מוסיפה מעודד! אם הגננת מדווח שהוא נרגע במהלך היום ונהנה מהפעילות בגן אז אכן כנראה הקושי הוא סביב הפרידה. וזה נורמטיבי, לרוב הילדים קשה עם הפרידה, כל ילד מגיב אחרת, יש ילדים שמסתגלים תוך שבוע ויש כאלו שיכול לקחת להם שנה שלמה. תמשיכו לנסות לחפש דרכים להקל עליו סביב הפרידה, אולי סייעת ספציפית שתחבק אותו או אולי שאת תעשי איתו משחק קצר לפני הפרידה - נסו לחפש מה שנכון לכם.
באשר לקשיים שבאים לקחת, באיזה קשיים מדובר? לפעמים ילדים במצוקה סביב ההתאחדות מחדש כי בשעה שהורים מתחילים לטפטף ולקחת ילדים זה קשה לראות שילד אחר מתאחד עם ההורה שלו וזה מציף את הכמייה להורה ואת הקושי של הנפרדות, ואם כך אז נסו לקחת אותו כמה שיותר מוקדם ולא אחרון.
מקווה שזה עוזר
אם את ממשיכה להתלבט כתבי לנו שנית

שלום איילה,
חרדות סביב שינה באים בדרך כלל בגיל מעט מבוגר יותר, לפחות חרדות עליהם הם מדווחים מילולית, אבל ילדים חווים חרדות שונות בתקופות שונות, והם חווים הרבה מאוד שינויים גופניים ורגשיים בגילאים הללו. כך שאין צורך לדאוג בשלב זה, את מגיבה מצוין, בתגובה שלך את משדרת לה ביטחון, זה בסדר שהיא רוצה כך ואחרת ודואגת אבל את משדרת לה שהיא בטוחה והכל בסדר ואכן היא נרגעת. אם אנחנו נענעים מהר מדי למצוקות והדאגות זה יכול לשדר מסר מבלבל המחריף את הדאגה.

שלום יוליה,
התפניתי לענות רק כעת.
האם השאלה עוד רלוונטית ואת זקוקה לתשובה?

שלום יוליה,
כנראה פספסתי את תשובתך, מצטער על כך.

צר לי על מות הכלבה.
חיות בית הופכות לחלק אינטגרלי מהמשפחה, והן בעיני בנות בית משמעותיות לכל דבר.

היות ועברו כבר 10 ימים, אני לא בטוח שכדאי כעת לפתוח את הנושא אם הוא לא עלה מיוזמתה.

באופן כללי, כדאי מאוד לנהל את השיחה בסמוך לאירוע, למרות הקושי הרגשי שכרוך בכך.
מדובר על מסר משמעותי מעבר לנושא הספציפי - אנחנו משוחחים בבית גם על אירועים כואבים, ולא רק על המשמחים.

חשוב בעיני להסביר לילדים על השינוי, בהתאם לגילם, וזאת בשל העובדה שלא תמיד הילדים ידברו על הנושא מיוזמתם. עם זאת, אין זה מעיד בהכרח על אי שימת לב. יתכן שמדובר דווקא בהפנמת מסר ש"זה נושא שלא מדברים עליו".
נושאים כאלה נחווים פעמים רבות כמאיימים ומסוכנים, ולא נרצה להשאיר את הילד בתחושה שכזו.

ככל שנסביר את המצב בצורה ברורה ואמיתית, כך יקל עלינו ועל הילד לנהל את השיחה.
עם זאת, בשל הגיל הציעיר, אין צורך לנהל שיחה ארוכה מדי.
נוכל לקרוא לילדה ולשוחח על הנושא בקצרה - מספר משפטים בודד.
למשל: "הכלבה היתה חולה מאוד תקופה ארוכה, ולכן מתה. כלבים שמתים כבר לא חוזרים הביתה, ואנחנו עצובים מאוד ומתגעגעים."

כמובן לאפשר לה לשאול שאלות, ולהשתדל לענות עליהן מבלי להיכנס כמובן לתיאורים מפורטים מדי. בגיל זה אני לא צופה שיעלו שאלות של חשש לגבי החיים, אבל אם כן, היו קשובים לחשש, שאלו אותה אם היא חוששת וממה, וענו על כך באופן שמותיר בה בטחון.
תנו מקום לתחושות שליליות שתאמר או להתנהגויות (בכי), אך אפשר גם שתיראה כאילו זה ממש לא מעניין אותה. קבלו כל תגובה שלה כדרך שלה להתמודד עם העניין.
יתכן שעבורה לא יהיה מדובר בחדשות מפתיעות מאוד. ילדים עשויים להפתיע בהבנתם.

בהצלחה!

שלום מירב,
גמילה בלילה הנה קשה יותר עבור הילדים.
מעודד לשמוע שרוב הלילות עוברים ביובש.
אפשר לציין בחיוב ימים של יובש (רק לציין, בלי לעשות "חגיגות").
התהליך עוד עשוי לדרוש זמן, אולם נשמע שאתם בהחלט בכיוון הנכון.

שימו לב שעם הולדת האחות, עלולים לחזור אירועים של הרטבה.
קבלו את הפספוס ברובע ובהבעת חמלה כפי שנשמע שאתם עושים היום.

בהצלחה!

שלום תמי,
פחדים הינם חלק מהחיים, והסיטואציות אותן את מתארת (נחשים, גנבים, מוות) עשויות להפחיד ילדים רבים, במיוחד כאשר יורד הלילה. עם זאת, אפשר שאת חשה שהחששות שלו רבים ומוכללים מרוב הילדים.

המבחן העיקרי בעיני הוא מבחן התפקוד, כלומר השאלה המרכזית אינה האם הילדים מפחדים, אלא כיצד הם ואנחנו מתמודדים עם אותם הפחדים.

במבחן התפקוד היומיומי, נראה שבנך מתפקד היטב, אינו מחמיץ פעילויות כגון בי"ס או בילוי עם חברים, ולכן ברמת התפקוד איני רואה סיבה לדאגה.

אולם הצד השני הוא צד ההרגעה שלכם. אם התחושה שהיא שככל שחולף הזמן נדרש זמן שיחה והרגעה גדול יותר, זהו מצב שצריך להתייחס אליו כדי שלא יתפרש על זמן רחב מהיום, ויפגע בתפקודים אחרים.

במידה והתחושה היא שזמן ההרגעה גדל (או כבר ממושך מדי), או שהאפקטיביות של ההרגעה פוחתת, אנא צייני זאת ואוכל להתייחס.

בינתיים, נשמע שההתמודדות שלכם עם המצב מותאמת מאוד לצרכיו.

שלום יעל,
חשוב מאוד להסביר את הנושא לבנך בגובה העיניים.
כמובן שכל שיחה צריכה להיות מאוד נעימה ומבינה את הרצון שלו, אבל גם להסביר לו את המציאות.

שיחה בנושא צריכה לכלול כמה נקודות:
1. הבעת הבנה לרצון - אני מבינה שאתה מאוד רוצה אח/ות
2. מה דרוש - גם אני הייתי רוצה ללדת לך אח, אולם לצורך כך אני צריכה למצוא בן זוג מתאים, שיהיה האבא
3. סבלנות - גם ברגע שרוצים תינוק נוסף, זה עניין שדורש זמן, ולכן צריך סבלנות
4. מתי עושים ילד - הסיבה היא שתינוק לא "מכינים", אלא צריכה להיות החלטה משותפת של שני בני זוג.

בנוסף, הייתי מוסיף שלא ניתן לדעת מראש אם זה יהיה אח או אחות.

כמובן שלא צריך לכלול את כל הנקודות בשיחה אחת. אפשר ורצוי לפצל את הרעיונות לקטעים נפרדים, ולטפטף אותם מדי פעם כשהוא בא ומבקש אח.


בהצלחה!

שלום ורד,
הצקות הן דבר טבעי לצערי בגילאי בית הספר.
לעיתים המורים מגלים אזלת יד בטיפול בנושא, כי הוא גם מאוד מורכב.
בחלק מהמקרים, התערבות מורה עלולה דווקא להגביר התנהגויות כאלו.

מציע לך לשוחח עם בתך על הנושא, כדי שימת לב לשני עקרונות:
הראשון, לאפשר לה לאוורר את תחושות אי הנעימות בעקבות המקרים. בכל פעם שהיא רוצה לספר, אפשרי לה לספר מה בדיוק קרה, התענייני לגבי ההקשר, מהלך האירוע, התחושות שלה והתגובות שלה בעקבותיהן.
השני, נסי לאפשר לה התבוננות על הסיטואציה באופן אחר. הציעי לה שמדובר אולי ברגשות של קנאה אצל אותה ילדה (או בכל עניין אחר - כפי שאת באמת מבינה אותו). בנוסף, המטרה היא לאפשר לה להיעזר בך ולחשוב כיצד כדאי להתנהל במקרים כאלו בהמשך (מבלי לשפוט את התנהגותה באירוע)

מה שבעיקר חשוב במקרים כאלו, הוא שבתך תרגיש את התמיכה שלך דרך השיחה בנושא - גם אם אינך פותרת את המצב, שהרי הוא לא באמת בשליטתך או בשליטתה.

בהצלחה!

בדיאטה וההורים שלה באמת אומרים לה שהיא כל הזמן שמנה
0אני חברה של האמא
) הילדה שלי בממוצע אבל בחיים לא אמרתי לה שהיא שמנה ..

הכל מורכב כמו החיים

אני באמת שמח שיכולתי להקל עליך.

יחד עם זאת, נשמע שהילדה שסובלת יותר היא אכן בתה של חברתך.
חשוב מאוד לשוחח עם הורי הילדה, שכנראה מתקשים להתמודד עם בעית עודף המשקל של בתם, ובכך מעצימים את החוויה השלילית שלה.

כדאי להמליץ להם לשוחח עם איש מקצוע מתחום הפסיכולוגיה בנושא.
אשמח גם לשוחח עימם טלפונית בעצמי, באם יהיו מעוניינים בכך (ללא עלות).

ושוב, בהצלחה!

שלום אורי,

אני מתנצלת על העיכוב בתשובה.

אפשר כמובן להבין שאמירותיה של בתכם אינן נעימות לכם, לא לך ובוודאי לא לאמה. לא מדובר בסתם "חוצפה" אלא באמירה רגשית כביכול, שיכולה לפגוע, לתסכל, להעליב וכדומה.
קשה לדעת בוודאות מה מקורן של האמירות, מדוע הן התחילו ומדוע הן נמשכות. עם זאת, תחושת הבטן שלי היא שהבת - שאכן נשמעת כמו ילדה נבונה - זיהתה מה "מפעיל" אתכם, ועושה בכך שימוש אינטנסיבי.
לכן, הייתי ממליצה להפחית מאד את ההתייחסות לאמירות האלה. יש להבחין בין מילים לבין מעשים. מכות אין לקבל בשום אופן, ויש למתוח גבול ברור - בכל פעם שהיא מכה את אמא לומר שזוהי התנהגות שלא מקובלת עליכם, ולא לאפשר אותה. לעומת זאת אל המילים שלה נסו להפסיק להתייחס. אתם יכולים להמשיך לומר לה שאתם אוהבים אותה, אבל לא דווקא בהקשר הזה ובתגובה לאמירה שלה, שמהווה מעין "הזמנה" ויוצרת סביבה "טקס" של הצהרות והצהרות שבתגובה. יש סיכוי טוב שלאחר זמן מה, כשהיא תראה שפסקתם להגיב, היא תאבד בכך עניין.
בהצלחה!