פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום דלית,
את מעלה סוגיה מאוד לא פשוטה.
אמנם התרכזת בתיאור סיטואציה שאין בה בהכרח קושי גדול (ויכוח על פרט בציור), אך אני מבין שזו היתה כנראה דוגמא נוחה לתיאור של פערים בתפיסה לגבי אירוע אובייקטיבי לחלוטין. אני מניח שהפערים הללו מתגלים גם בסיטואציות חשובות יותר.

קשה להבין מהתיאור שלך מהו המקור לקשיים, או לייעץ לגבי דרכי התמודדות במצבים הדומים במאפייניהם. בנוסף, את מעלה את נושא התסכול, והסבל שנגרם לה בסיטואציות הללו.

מהתיאור שלך לא ברור לי האם האירועים הללו מתקיימים רק בבית, או גם בסביבת בית הספר. במידה והם מתרחשים לא רק בנוכחותכם או לידכם, הייתי ממליץ להיוועץ בפסיכולוג בית הספר כדי לבחון מהו מקור הקושי לדעתו, ולקבל ממנו עצות להמשך.
במידה והאירועים מתרחשים רק בבית מולכם, כדאי לבחון האם מקור ההתנהגות הזו במאפיין כלשהו בינכם (ההורים) ובין הילדה.

היי,
אני לא יכולה לייעץ פסיכולוגית, אבל הבת שלי גם כן מפחדת (לא ברמות שתארת פה, אבל יש לה פחדים)
היא מכורה לסוד של מיה בניקולודיון. זה נראה צוות חיש חשבון.
יש לה גם מנוי לאתר והיא ממש נהנית.
אני ממליצה לכן להציץ
רונית, אמא של נועה

שלום סיון,
אני מצטער על התגובה המאוחרת.

תחילה אתייחס לעניין הטלויזיה באופן ספציפי:
כפי שאת רומזת, אינך רואה בטלויזיה במוקד חינוכי כלשהו, ובעניין הזה אני מסכים.
באופן כללי, איני רואה כל בעיה במצב שבו ילדים מעדיפים לעשות פעילות אחרת במקום לצפות במסך, וזה אף מבורך.

אלא שבמצב אותו את מתארת, לא מדובר על הימנעות מתוך עניין בפעילות אחרת, או חוסר עניין בטלויזיה עצמה. את מתארת מצב שבו החששות של בתך מנהלים אותה, ופוגעים למעשה בהתנהלות היומיומית שלה, בבית וגם מחוצה לו.
הימנעותה אינה רק מטלויזיה, אלא מכל מחזה בלתי צפוי בו עלולה להופיע דמות מפחידה (הצגה/סרט). בנוסף, היא נמנעת גם במחיר של התרחקות חברתית, והחשש מפגיעה חברתית הוא לגמרי במקום.

אני מעריך מאוד את נסיונותיכם המגוונים להרגיע אותה, אולם מתיאורך נראה שאין לכך השפעה. בשל כך, הצעתי הראשונה בשלב זה תהיה דווקא שלא לנסות ו"לתקן" את המצב בעצמכם. אפשר שהנסיונות שלכם דווקא מעוררים בה לחץ.
לצערי, בשל אופי הפורום, אין לי יכולת להעריך מהי הסיבה לפחדים, ולכן גם אמנע מלנסות ולייעץ בנוגע לסוג התנהלות מותאם למצב.

המלצתי היא להיוועץ בפסיכולוג הגן/צהרון, במטרה לבחון האם הקושי הוא אכן חריג, ולבקש המלצות מעשיות להתייחסות לנושא. אגב, מה דעתה של הגננת על המצב?

במידת הצורך, חזרי לעדכן, ואנסה לעזור במציאת פתרון.

בהצלחה!

תודה על התשובה. הגננת אותה שיתפתי בנושא לפני מספר חודשים לא תרמה עצות מעשיות. כנל לגבי הצהרון - שם כאשר כל הילדים רואים טלויזיה הילדה קיבלה אישור מיוחד ללכת לשחק בספריה.. האם קיימת פונקציה בגנים עירוניים של "פסיכולוגית של הגן"? אם כן באמת אנסה לפנות אליה.

חשוב לי לציין כי מעבר לפחדים שציינתי הילדה מאוד רגישה. היא יכולה לבכות כאשר אני מעירה לה ואפילו מתקשה ללכת לגן בימים בהם נמצאת הגננת המחליפה שהיא קשוחה יותר עם הילדים.

תודה,
סיון

שלום סיון,
מידת הרגישות של כל ילד היא שונה, והתגובות שאת מתארת אינן חריגות.
לגבי פסיכולוג/ית של הגן - בהחלט אמורה להיות פונקציה שכזו. תוכלי לברר עם מנהלת הגן, ואני מניח שהיא תדע לתת לך פרטים בנושא.

בהצלחה!

שלום רוני,
הורים רבים מגלים שהתנהלו באופן מגונן "מדי" בהורות שלהם, והדבר נפוץ במיוחד עם הילד הבכור.
לשמחתכם נרגעתם, אך מתיאורך ניתן להבין שכעת למרות רצונכם לתת לו עצמאות, הוא מרגיש צורך להישאר בקרבתכם.

חשוב להבין שלאחר 3 שנים בהן הייתם צמודים מאוד אל בנכם, יתכן כי לתחושתו הוא מאוד זקוק לכם כרגע. לכן חשוב לאפשר לו את העצמאות, במקביל לכיבוד הצורך שלו.
במצבים מגוונים, אפשרו לו לגשת באופן עצמאי לחקור את הסביבה, אולם המנעו מלדחוק בו לעשות זאת.
כך למשל כאשר אתם מגיעים לגינה, תוכלו לנהוג כפי שעשיתם עד כה (נניח לגשת איתו לנדנדה) ובשלב מסוים לומר: "אני אלך כעת לשבת ואסתכל עליך, ואתה יכול להמשיך לשחק פה כמה שאתה רוצה".
חשוב שבשלבים ראשונים מרחק הישיבה לא יהיה גדול, וחשוב לשמור גם על קשר עין. שני אילו מייצרים תחושה של קרבה ובטחון.

עקרון מפתח ראשון הוא הדרגתיות: המרחק ממנו יכול להיות בשלב ראשון אפילו 2 צעדים אם הוא מתקשה להישאר רחוק. במקום ספסל אפשר לשבת על הקרקע במגרש המשחקים.
עקרון המפתח השני: לעודד, אך לא לדחוק. הקשיבו לצרכיו והיענו להם ברמה סבירה. כבדו את תחושת הצורך שלו בקרבתכם, והבינו שהיא טבעית מאוד כרגע. במקביל, נסו לאפשר מצבים בהם ירגיש בנוח להתרחק, גם אם מדובר בתחילה בכמה צעדים בלבד.

בהצלחה!

שלום שגית,

את מבקשת לשנות את הרגלי האכילה-שינה של בנך. הדבר אינו פשוט לפעמים, אך בעזרת נחישות וסבלנות תוכלי לעשות זאת. בנך נמצא בגיל שבו הוא בהחלט יכול לישון לילה שלם ללא אכילה במהלכו, וכאן עולה החיבור בין שני נושאים - אכילה, וצורך בהרגעה או באינטרקציה. על מנת שיוכל לישון לילה שלם ברציפות - וזה יהיה טוב גם לך וגם לו - הוא יצטרך ללמוד להירגע ולהירדם באמצע הלילה גם ללא הבקבוק. כדאי לתת לו אוכל/בקבוק לפני השינה, ואז בקבוק מים כשהוא מתעורר בלילה - מתוך הנחה שהוא אינו רעב, ובקבוק המים יסייע לו להירדם הודות להרגל שבהירדמות לאחר פעולת יניקה-מציצה והירגעות, ולא מפני שהוא נעשה שבע בעזרתו. לכן הכמות לא משנה ואפשר לתת לו לשתות כמה מים שירצה, או להציע לו משהו אחר שיעזור לו - מוצץ, בובה, "שמיכי" וכדומה.
בהצלחה.

משאלתך ניכר שיש לך קושי הן עם ההתנהגות של ילדך והן עם חוסר הידיעה "מה לעשות?". אני מתאר לעצמי שאת כבר יודעת שאין שום עצת פלא. אין איש מקצוע ש"יקלע" בול וזאת משום ש"חנוך לנער על פי דרכו"- מה שמונע כמעט לגמרי לתת עצה שתתאים לכל ילד וילד. שכן זה לפי "דרכם" ולא לפי "דרכו" (חיקוי ולחץ חברתי).

המונח הראשון של חינוך (ע"פ "חנוך לנער על פי דרכו") הוא התא המשפחתי, המכילה דוגמה אישית והתמסרות לחניך.

זאת אומרת שתא משפחתי אמור להעניק לילד הרבה ערכים (בריאות, מזון, חום ואהבה ועוד) וברגע שאת ניצבת כמחנכת תצטרכי לשים את הדוגמה האישית והתמסרות לילד בראש סדר העדיפויות, לפני רחמים, את סיפוק צרכים (שהם חשובים אבל לא הכי חשובים בחינוך הילד).

את כמחנכת צריכה למצוא את הדרכים להוביל את הפעוט אל היעדים, מתוך הבנה שיש לו דרך מיוחדת משלו כאשר לנגד ענייך הרצון להעניק לו חינוך. חינוך כשמו כן הוא, לחנוך בו רובד חדש (בהתפתחות) כאשר אין להתבלבל עם מה שנתפס כרחמים מאחר שהרחמים הם מלשון רחם הינו לתת לילדך אפשרות לגדול ולהיות מוכן לעולם.
.
בכנות משימה זו של חינוך נדמת כבלתי אפשרית. אולם עצה טובה היא להגיע לכל מפגש כזה מול הילד כאילו הוא אירוע מכונן. זאת אומרת שלמרות כל מה שאת יודעת יכול לצאת מהמפגש משהו שאת לא צפית אותו (וזה מחייב קשב והאזנה למתרחש בסיטואציה עם ילדך) . הרובד השני הוא התחלה חדשה למרות ההמשכיות הטבעית שבמעשה החינוך. ז"א– שלא יהיה אכפת לך איך קרו הדברים עד עכשיו, תמיד תאמיני בילד שלך שהוא ודאי ראוי ומסוגל להגיע ליעד שאת מציבה לו (כמו לקבל את החלטות הוריו ללא התפרצויות זעם).

שלום גיתית,
אנסה להסביר לך את ההגיון מאחורי השיטה ולהדגיש את הדברים החשובים ואז יהיה לך חופש פעולה ליישם זאת כפי שנראה לך. העיקרון המרכזי הוא לא לחזק ע"י תגמול חיובי התנהגות לא רצויה. אם בנך רוצה משהו הוא צריך לומר זאת במילים או בדרך מקובלת ולא בצעקות, כך תסבירי לו את זה שאם הוא רוצה משהו שיגיד לך במילים ותוכלו לדון על זה - תתני לו חיזוקים קונקרטיים ומילוליים כשהוא מבטא במילים את צרכיו ורצונותיו ואל תתגמלי התנהגות שתלטנית של צרחות - חיבוק כשהוא צורח זה לחזק את ההתנהגות, מכך הוא מבין שכדאי להמשיך לצעוק כי אמא תחבק אותו. ממולץ להתעלם מהתנהגות לא מקובלת, כלומר בצעקות הוא לא יקבל את מה שהוא רוצה לזה את לא קשובה, אם ידבר בטון רגיל ויבטא במילים כן תיהיה קשובה.
בהצלחה

בוקר טוב,
אתם עונים רק לחלק מהשאלות,

תודה,
לילך

שלום לילך,
באופן עיקרוני, ילדים בעלי יכולת הסתגלות גבוהה והם גמישים וחזקים יותר ממה שהם נראים. לגבי ביתך בת ה-10 חודשים, בגיל זה ילדים נקשרים מהר ודמויות מיטיבות כך שלא צפויים קשיים חריגים. בנך בן ה-4.5 כבר יותר גדול, יותר מבין ולכן אופן ההקשרות שלו לבית לגן יותר חזק ומודע. דברי איתו על המעבר, תבקרו בבית החדש, ערבו אותו בתהליך בחירת סידור החדר שלו וכדומה כדי שירגיש שהוא בר השפעה בכל תהליך השינוי.
הכי חשוב יהיו רגועים, ברגע שאתם תרגישו שהכל בסדר והמשפחה שלכם יכולה להכיל ולהתמודד עם השינויים מסר זה יעבור גם לילדים. ילדים לומדים הרבה על העולם והמצב ממה שאנחנו משדרים להם. כך שככל שאתם תיהיו רגועים שלווים ופנויים יותר כך ייטב עבור הילדים.
בהצלחה במעבר ובעבודה החדשה.

שלום היללי,
מתנצלת שלקח לנו הרבה זמן להגיע אליך,
את מתארת בצורה טובה את התמונה , ומעלה עיסוק האוראלי מוגבר שאינו תואם גיל,
בדרך כלל זו דרך של הילד להרגיע את עצמו. ילדים מוצאים מגוון דרכים לסייע להם בוויסות רגשי ותחושתי, הדוגמאות שתארת, גם לסובב את השער, או לקסוס ציפורניים.
הטיפול במקרים הללו תלוי, קודם כל יש להתסכל על התמונה הרחבה יותר, האם הילד סובל מקשיים רגשיים או חרדות באיזורים נוספים בתחומי חייו השונים? האם חווה משבר או שינויים בחיים שלו. במידה ואין הסימפטומים הללו חלק ממשהו גדול יותר מדובר רק במנגנון הרגעה עצמית שהשתמר, אשר תוצאותיו מפריעים לסביבה - חולצה רטובה, או נראה ילדותי ולא תואם גיל. במקרה כזה יש למצוא תחליף התנהגותי שיהווה פונקציה מרגיעה אבל לא יהווה גורם מפריע באותה מידה. ובהדרגה להכחיד את ההתנהגות הלא רצויה בכך שהיא הופכת לא נעימה. למשל ילדים שקוססים ציפורניים מורחים להם לק בעל טעם לא נעים כדי שיזכיר להם להפסיק. כך שאפשר לנסות לתת לו מוצץ או טטרה אם הוא מרגיש צורך למצוץ את זה, ולנסות להגביל את זה רק לכותלי הבית.
במידה וזה הסימפטום היחיד המעיד על חרדה לא הייתי ממשיכה לעקוב אחרי זה ולמצות את הבירור הרפואי אבל לא דואגת יתר על המידה. זה אומנם לא נעים שהחולצה רטובה אבל לא נורא, הוא צעיר בגיל והעיסוק האוראלי הוא טבעי גם בגילאים אלו. ישנם סימפטומים של חרדה הרבה יותר חמורים ומדאיגים מזה (לדוגמה תלישת שער). סימן טוב נוסף שתארת זה שיש תקופות שהוא פחות עושה זאת, כך שיש סיכוי לא רע שזה יעלם מעצמו.
בהצלחה

שלום ליטל,
חשוב לברר באיזו סיטואציות היא צועקת? היא צועקת כי כך היא מתבטאת, מה היא מבקשת לקבל דרך הצעקה. פעמים רבות ילדים צועקים כי הם מרגישים שאם ידברו בטון רגיל לא ישמעו ויקשיבו להם.
תבררי בפרוט עם הגננת מה קודם לצרכות, ובדקי עד כמה הצוות בגן נענע לצרכי הילדים.
את מוזמנת להתייעץ איתנו שוב במידה והיו לך התלבטויות נוספות לאחר שאספת מידע מהגן.
בהצלחה
ג'וי

שלום מיכל,
בנך מבטא מצוקה רגשית משמעותית! עולה חוויה של עצבות, תסכול, חוסר אונים וייאוש, בנוסף חלק מהמצוקה הנפשית אינה מוכלת ועוברת להתבטא דרך הגוף. כך שהנושא דורש התייחסות רצינית ומיידית. לא כדאי לתת לדברים להסלים ולהגיע למקום מסוכן.
התלונות של בנך נשמעים אופיינים לילדים מרצים, שמפנימים לתוכם ערכים של ריצוי ועמידה בציפיות הסביבה בצורה מחמירה עם עצמם. על מנת להקל עליו זה דורש מחשבה ובדיקה מעמיקה ואמתית עם עצמכם, אילו עמדות וערכים מנהלים את החיים שלהם וההורות שלכם? עד כמה יש מרחב לאפשר טעויות וניסוי וטעייה בבית ובחיים שלכם?
על מנת להקל עליו צריך להעביר מסר אוטנטי ודוגמה אישית שזה בסדר לטעות, וזה בסדר לא להצליח בהכל. לא מספיק שנגיד את זה במילים אם אנחנו לא באמת מאמינם בזה וחיים על פי זה. כדאי לשקול לפנות להדרכת הורים במידה ואתם חשים קושי לשנות את הדפוסי חשיבה וערכים ולהנחיל אותם לבנכם בכוחות עצמכם

שלום מזל,
נשמע שאין בעיה אורגנית או נוירולוגית בזיכרון היא היא זוכרת הרבה ארועים וכאלו שקרו מזמן.
קחי בחשבון שפעמים רבות ילדים אומרים "לא זוכרת" כשהם לא רוצים לדבר על משהו. כך שיכול להיות שזה לא בעיה בזכירה אלא העדר רצון לדווח. כלומר יכול להיות שהיא לא זוכרת ויכול להיות שאין לה חשק לספר כי היא עסוקה במשהו אחר דוגמת טלווזיה. ואז אכן זה דיווח סלקטיבי כי היא מספרת מתי שהיא רוצה ובחורת ולא עונה לכל מה שאתם שואלים אותה, זה בפני עצמו לא בעייתי. האם העדר הדיווח או הזכירה מפריעים לתפקוד שלה או להתפתחות שלה?
מה שכן באופן כללי ובמיוחד בגילה, ויתכן שאתם כבר עושים זאת, כדאי להגביל חשיפה למדיה ומסכים.

שלום מזל,
נהדר שאת אוהבת אותו זה כמובן תמיד יהיה גרעין של חיבור חיובי ביניכם.
העיקרון הכי חשוב בעיצוב התנהגות הוא העיקביות של ההורים, וזה אכן מתיש.
נשמע שיש הרבה התנהגויות שלו שהן מקשות על ההתנהלות, לא ניתן לשנות את כולן יחד. בשלב ראשון תבחרי 3 התנהגויות שהכי מפריעות להתנהלות המשפחה, דרגי אותן בסדר חשיבות. אחרי שבחרת מה הדבר הראשון שעליו כדאי לעבוד, זה יהיה הדבר שתתמקדו בו. קודם כל את ובעלך חשוב שתיהיו מתואמים בבחירה של ההתנהגות שהכי מפריעה, הגדירו לעצמכם קודם כל מה ההתנהגות הבעייתית, למה היא כל כך מפרה את האיזוו בבית וההתנהלות, מה לא מקובל עליכם שבנכם עושה, מה ההתנהגות החלופית שהייתם רוצים. אחרי שכל זה ברור לכם, הודיעו לבנכם על התוכנית שמעכשיו ההתנהגות הזו לא מקובלת, חשוב שתסבירו לו בפרוט למה זה בעייתי ואיך זה מפריע להתנהלות. "תתלבשו" על זה באופן עקבי אל תסכימו להתנהגות הזו. שינוי לוקח זמן כך שיהיו סובלניים, וזיכרו שזה באמת הרבה עבודה בהתחלה אבל בהדרגה הילדים מפנימים את זה וזה נעשה יותר קל.
בהצלחה

שלום אור,
המחקר מראה כי ילדים שבביתם דוברים שתי שפות מתחילים לדבר מאוחר יותר בממוצע מאשר ילדים בבית בו דוברים פה אחת.
העיכוב בהתחלת דיבור נובע כנראה מתהליכי למידה מורכבים יותר, והבחנה בין השפות. מחקרים מדברים בזכות ילדים דו-שפתיים, מבחינת יכולות קוגניטיביות.

כך שההמלצה שלי היא אכן לשלב בין השפות במידה והדבר אפשרי.

בהצלחה!

שלום טל,
אני מבין ממך שאת שומעת מסרים מאוד מדאיגים מהסביבה בנוגע לשיער, גם מאנשים שכלל לא נשאלים על כך.

בעניין ההרדמויות אני מסכים עם הרופא מבחינת הקצב האישי, אולם כדאי לוודא ששנתו של הילד בלילה טובה. לצורך כך דרושים יותר פרטים. למשל: איפה הוא ישן, איך השינה? האם יש התעוררויות שדורשות התערבותכם במהלך הלילה? מתי נרדם ואיך? מתי מתעורר ובאיזה אופן?

בעניין השיער, דומני שבנך כבר מבוגר דיו כדי להחליט בעצמו.
האם הוא מתלונן על אורך השיער? רומז/אומר שהשיער מפריע לו או שהיה רוצה להסתפר?
אני מניח שהשיער הארוך גורם לאנשים בסביבה לפנות אליו בלשון נקבה. האם זה מפריע לו?
מציע לברר את העניין הזה איתו, ואם הוא מעוניין להסתפר, לעשות זאת.

במקביל, את מעלה גם את נושא ההתייחסות הסביבתית.
האם אכן הסביבה מצפה ממנו להתנהגות של ילד צעיר יותר בשל אורך שיערו? (למשל באופי השיחה או בפעולות שלא מצפים ממנו לבצע)
אם כן, יתכן שזה מאפשר לו להישאר "קטן" ובכך עלול באמת לעכב את התפתחותו.

מבחינת בלבול בנוגע לנטיה מינית - אני שומע שבסביבתך מאוד מוטרדים מנושא הנטיה המינית, ולכן עסוקים בלנתב את התנהגותך כך שתתאים לסכמות של התנהגויות "תואמות מין". איני מכיר עדויות לכך שאורך שיער בילדות משפיע על נטיה מינית.
עמדתי האישית היא שנטיה מינית אינה עניין שיש לחשוש מפניו, או לעסוק בניסיון לעצב אותו בהתאם למה שנראה לנו "נכון".

בהצלחה!

שלום ליאת,
מצטער על העיכוב בתגובה.
אכן נשמע שיש לך קשר מאוד טוב עם בנך, והוא אכן זקוק לך כתמיכה רגשית.
האם ישנם עוד מטפלים בסביבתו? (אביו, סבא וסבתא, דודים)
מהו טיב הקשר שלו איתם?
מי אמור לטפל בו בזמן הנסיעה?

בני אמור להשאר עם אבא שלו והאחיות שלו. בשגרת היומיום אנו לוקחים חלק שווה בטיפול בילדים כך שמהבחינה הזו לא תהיה לו חריגה מהשגרה. אך כל מה שקשור לצרכים הרגשיים מקבל יותר מענה אצלי...

שלום שוב,
במקרה כזה, בו אין חריגה גדולה מהשגרה, איני רואה סיבה לחשוש מהנסיעה.
אין ספק שיתכן וירגיש קושי מסוים בהיעדרך, אך בהינתן שאביו - כאחת הדמויות המטפלות העיקריות - נמצא איתו.
אני מאמין שנסיעה שכזו עשוי אף לאפשר לו היכרות עם מצבים חדשים, כדוגמת הצורך להירדם ללא היד שלך, שעשויה דווקא לפתח אצלו כישורים ויכולות חדשים.

בהצלחה!