פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום שרונה,
הסוגיה שאת מעלה היא מטרידה מאוד. נראה שבנך מגיב באופן מאוד לא טוב להתנהלות הגננת, ולכן בעיני ההגנה הטובה ביותר שאת יכולה להעניק לבנך היא לדאוג ולהפסיק את ההתנהגות של הגגנת כלפי בנך.

אני מציע לפעול בשני מישורים.
האחד הוא בירור שלך עם הגננת לגבי הנעשה, והבעת עמדה ברורה שאינך מוכנה לקבל זאת.
השני הוא פניה למנהל/ת הגן, או סמכות בכירה אחרת לצורך עריכת בירור מקיף יותר. חשוב שאף ילד לא ימשיך להיפגע מההתנהלות שלה.
במידת הצורך, במידה ונראה כי דבר לא משתנה, לא הייתי פוסל אפילו להעבירו לגן אחר (גם כשמדובר בחודשיים אחרונים).

בעניין בנך,
אני מציע לשוחח עימו על המצב, להסביר לו שנודע לך המצב, ושהתנהלות הגננת אינה תקינה. בשיחה כדאי מאוד לחזק אותו ולשוחח על התחושות שלו, ולהעביר לו תחושה שאתם לחלוטין תומכים בו ושהוא חשוב לכם.
בקשי ממנו שיספר לכם במידה ומתרחש אירוע נוסף (בגן ובכלל), והסבירי לו שכך תוכלו לדאוג לו, ולשמור עליו.
במקביל, חשוב לעקוב אחר התנהלותו ברגישות, ובמידה של חשש אף לגשת להתייעצות עם איש מקצוע.

בהצלחה!

שלום
יש לי ילד בן 3.6 שנים לפני כחצי שנה הילד שמע בגן את הקללה "שרמוטה" ומאז הוא לא מפסיק להגיד אותה ברגע של עצבים ולא משנה למי. יש לציין שברגע ששמעתי את המילה אני ובעלי נחרדנו וניסינו כל מיני שיטות של עונשים שכמובן כלום לא עזר.
ניסיתי להתעלם ולהגיד לו שלא נעים לי לשמוע מילים לא יפות, ניסיתי להעניש באותו הרגע בזה שאני מכניסה אותו לחדר לחשוב על זה ועוד כל מיני שיטות,
ברגע שהוא הבין שאנחנו מתייחסים למילה יותר מידי הוא פשוט אומר אותה כל הזמן.
מבקשת עזרה איך לגרום לו להפסיק להגיד את המילה הזו.

שלום מירב,

אכן מדובר במילה לא נעימה ורצונכם שיפסיק להשתמש בה הוא מובן ביותר.

עם זאת נשמע כאילו ניסיתם המון שיטות - מהתעלמות ועד ענישה מיידית - ושום דבר לא עוזר.
כפי שכתבת בעצמך, בנך קלט שאמירת המילה גוררת התייחסות רבה, בהלה, כעס, תשומת לב כלפיו וכו' - זה מוצא חן בעיניו, ומאז הוא אומר אותה שוב ושוב. נסו להיות עקביים בכך שלא תגיבו לאמירות הללו, ועם הזמן הוא יראה שאין עוד טעם בכך ויפסיק מעצמו. במקביל המשיכו להעביר מסר כללי שאצלכם בבית לא משתמשים במילים גסות או מעליבות, ותנו דוגמא אישית, כך ילדים לומדים בצורה הטובה ביותר.
בהצלחה.

שלום מיטל,
נשמע שברור לך שמעבר מסגרת, כמו כל שינוי שגרה, כרוך בהתמודדות מאתגרת ובקושי מסוים. בגילה נשמע לי שכבר אפשר ואולי אף כדאי להעבירה למשפחתון, כדי שתתחיל להתאקלם לרעיון, ותפתח בטחון בנוכחותה של הגננת.

זכרו שתקופת המעבר עשויה להיות מאתגרת, השתדלו להקדיש לה זמן, ועשו את המעבר בשלבים (במידת האפשר). כך למשל תוכלו לקחת אותה בימים הראשונים לשעה או שעתיים בה תהיו איתה במשפחתון. אח"כ לשעתיים לבד, ובהמשך להגדיל את מספר השעות בהדרגתיות.

בהצלחה!

שלום ירדן,

את מתארת שהקשר בינך לבין בנך הקטן הינו סוער ולא יציב, ואני מבינה שזה מקשה עלייך ומדאיג אותך. אתם נמצאים בשלבים מוקדמים יחסית של היכרות ושל "יצירת הקשר", וטוב שאת רגישה ושמה לב שמשהו לא נראה לך, כי יש לכם עוד הרבה אפשרות לשיפור במידת הצורך. לא ציינת אם זהו בנך הראשון, אבל אם כן, אז על אחת כמה וכמה טבעי שמתלווים לתקופה זו חששות, ושאלות האם ההורות שלנו "נכונה" וטובה מספיק.

את מציינת מעברים בין תחושה טובה ונינוחה שיש ביניכם, לבין רגעים בהם תינוקך מבטא פתאום כעס או רצון להיות עם דמות אחרת. ייתכן מאד שזהו מצב טבעי, שכן אף תינוק אינו "מרוצה" כל הזמן, ויש רגעים שבהם הוא חש שצרכיו אינם מסופקים - קר לו, חם לו, הוא רעב, משועמם, מבוהל, וכדומה. אך ייתכן גם שיש גורם נוסף לאי שקט, ולכן מומלץ ראשית לשלול מקור רפואי (אצל רופא הילדים), ולאחר מכן ניתן לפנות לאיש מקצוע התפתחותי (רופא או פסיכולוג), שיוכל להתרשם האם יש משהו נוסף שיכול להסביר את תחושותייך לגבי "חוסר חוויית יחד". ייתכן מאד שמדובר בתהליך טבעי שבו בנך "מגלה" דמויות נוספות ומעוניין כעת גם בנוכחותם של אביו או סבתו, אך בגלל התחושה שלך שיש משהו בקשר שלכם שכדאי לשפר, הייתי ממליצה על פנייה כזאת. איש מקצוע יוכל להעריך מקרוב האם יש קושי כלשהו שבנך מתמודד איתו, או שאולי את יכולה להפיק מהדרכה הורית ומבירור החוויה המשותפת שלכם.
בהצלחה.

שלום מיטל,
כסיסת ציפורניים הינה תופעה נפוצה מאוד בקרב ילדים ומבוגרים, וקיימת גם בפעוטות.
הסיבות להופעתה של ההתנהגות עשויות להיות מגוונות - החל מחרדה, שינויי שגרה או אירוע פתאומי ועד שעמום.

העוצמה של הכסיסה עשויה להשתנות מאוד מאדם לאחר.
באיזו מידה הילד כוסס ציפורניו? האם הוא מגיע לרמה של פציעה וזוב דם?

באופן כללי יש מעט מאוד שניתן לעשות על מנת להפסיק את ההתנהגות, ובמיוחד בגיל צעיר כ"כ. תוכלי למשל לדאוג לגזור את ציפורניו כך שאורך ציפורניו לא יאפשר כסיסה.

עם זאת, יש דברים שכדאי מאוד שלא לעשות. למשל, מאוד לא מומלץ לגעור בילד על התנהגותו, או להעניש. בנוסף, אמנם מריחת כימיקל מריר על הציפורניים עשויה לעזור בגיל מבוגר יותר (גיל 7 ואילך), בגיל צעיר כ"כ זה מאוד לא מומלץ.

אם הכסיסה החלה בפתאומיות ובתכיפות רבה, או אם הכסיסה היא עד זוב דם - מומלץ להיוועץ ברופא.

בהצלחה!

שלום מיטל,

אני מבינה שחל שינוי בהתנהגותו של בנך לאחרונה, אך הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות ובדברייך אין כיוון. מסיבה כלשהי הוא בוחן כעת את הגבולות, וכפי הנראה זקוק לכך שתהיי יותר ברורה ותקיפה איתו סביב התנהגותו. בנוסף, מעבר לרובד הגלוי של ההתנהגות יש לעתים קרובות צרכים אחרים, קשיים, תגובות לשינויים וכדומה, אשר כדאי לנסות להבין אותם וכך לסייע לו באופן נכון יותר. אם תרצי לשתף עוד - את מוזמנת.

שלום גבי,
הפניה שלך מערבת שני נושאים השלובים פעמים רבות זה בזה.
האחד הוא אכן נושא ההנקה-הענקה.
השני הוא נושא השינה, והוא בעיני הנושא בו כדאי להתחיל בשינוי.

שינה:
באופן כללי, רוב התינוקות (גם תינוקות יונקים) מפתחים יכולת שינה רצופה במשך הלילה החל מגיל 4-6 חודשים ועד גיל שנה.
לצערי, אני נתקל פעמים רבות בהורים המעדיפים האכלה לאורך הלילה (או לפחות פעם אחת בלילה) על פני שינה רצופה, בעיקר מתוך תפיסה שגויה שאוכל חשוב יותר משינה.
חשוב להבין שכבר סביב גיל 6 חדשים התינוק אינו חייב לאכול במהלך הלילה, כך שמתאפשרת שינה רצופה אשר הנה אחד הגורמים החשובים ביותר להתפתחותו.
כמובן שחשוב לבחון איך היא ישנה לאורך היום, ובאיזה אופן היא נרדמת - למשל האם היא נעזרת בהנקה לפני כל שינה, לצורך הירדמות?

הנקה-הענקה:
חשוב להבחין בין הנקה להרגעה. מהתיאור שלך, נשמע לי שבתך לא תמיד יונקת, אלא גם משתמשת ב"הנקה" כמקור לנחמה. האם אני צודק?
אם כן, מדובר בהשתרשות של תלות שלה בך, לצורך תפקוד יומיומי. במקביל לכך שאת מבטאת אי נוחות לגבי העניין, חשוב לשנות את ההרגלים הללו בעיקר למען הילדה.
ההנקה נתפסת בעינינו בהענקה אולטימטיבית, אולם לא פעם מתפתחת תלות. במקרה כזה, ההנקה למעשה מונעת ממנה לפתח יכולות עצמאיות (הרגעה עצמית למשל), אשר חשובות מאוד לתפקודה בעתיד.

אני ממליץ להיעזר בהדרכת איש מקצוע בעל נסיון, על מנת לעזור לכם להתחיל לפתח הרגלי שגרה חדשים. ההדרכה במקרה זה חשובה בעיני, על מנת שלא להיגרר לאירועים של "מאבקי כוח" (צעקות והעלבות). אירועים כאלה עשויים לעורר התנגדויות מיותרות, להקשות על השינוי, ולהגדיל תחושות תסכול, וחבל.

אשמח לספק פרטים נוספים במידת הצורך.

בהצלחה!

שלום דורית,

דאגתך מובנת, קשה לנו לשמוע שילדינו חווים יחס לא נעים מצד ילדים אחרים ויש רצון מיידי להגן עליהם. עם זאת, הייתי מנסה לברר קצת יותר במה מדובר, האם אותן ילדות מציקות לה רק בדרך לחוג או גם בחלקים נוספים של היום, והאם יש ילדים נוספים שמפריעים לה. מעבר לזה, מהו מצבה החברתי? האם יש לה חברות? האם היא נפגשת עם ילדות מהכיתה בשעות אחה"צ? אם יש לה "קבוצה" משלה אז הקושי מול אותן ילדות יכול להיות פחות חריף, ואילו אם היא מבודדת, אז ההתמודדות איתן קשה יותר.

נשמע שבאופן כללי בתך ממעטת לשתף אותך במה שעובר עליה, וזה מצב שכדאי לנסות לשפר אותו, לטובת שתיכן - את תרגישי קרובה אליה יותר, והיא תדע שיש לה כתובת לשיתוף בקשיים ובמצוקות, אם הם עולים. מבלי ללחוץ עליה יותר מדי, נסי להזמין אותה לזמן שהות משותף, אולי תהווי לה מודל בכך שאת תשתפי אותה מעט במה שעבר עלייך במהלך היום או ברגשות שיש לך, וגם אמרי לה באופן ישיר שאת היית רוצה לדעת מה עובר עליה כי אכפת לך ממנה, וכי לפעמים אולי תוכלי לעזור.

בנוגע לפניה למורה, הייתי מנסה לדבר איתה עוד על כך שהיא תפנה בעצמה. נסי להבין יותר למה היא מתנגדת לדבר עם המורה, וממה היא מפחדת. עודדי אותה לספר על דברים לא נעימים שקורים לה בבית הספר, והעבירי מסר שתפקידם של המבוגרים - מורים, הורים - לדעת על הדברים הללו כדי שיוכלו לעזור ולהגן. בנוסף, דברי איתה על אופני התמודדות אפשריים מול אותן ילדות - מה היא יכולה לענות להן ואיך להגיב, על מנת שהיא לא תרגיש חסרת אונים מולן אלא כמי שמסוגלת גם להגן על עצמה בעצמה.
בהצלחה.

שלום נופר,

עלייך ועל כל משפחתך עוברים ימים לא פשוטים ומטלטלים. צר לי לשמוע שחווית אלימות ואיומים.
אינני יודעת באיזה שלב אתם נמצאים מבחינת הליך הגירושין, וכמה זמן את ובעלך תמשיכו להתגורר יחד, אך בכל מקרה אם אכן תיפרדו תצטרכו בשלב מסוים לנהל עם הילדים שיחה ולהסביר להם מה עומד לקרות, עם כל אחד בהתאם ליכולת ההבנה שלו.

בינתיים את מתמודדת עם מצב של היעלמות פתאומית של האב ועם השאלות שזה מעורר. אני מניחה שעבור הילדים, גם אם היו חשופים למריבות ולאלימות, מדובר בדמות משמעותית אשר ללא הכנה מוקדמת יצאה מהבית, ופתאום לא מהווה חלק משגרת יומם. גם בעניין זה המענה צריך להיות בהתאם ליכולת ההבנה וההכלה של כל ילד. לקטנים ניתן לומר שאבא היה צריך לנסוע לכמה ימים, וישוב אחר כך. נראה שהם קטנים מכדי לשמוע הסבר מפורט יותר. לבת הגדולה ניתן לומר יותר מזה, בהתאם להיכרותך איתה ולהערכתך כמה תוכל להבין ולעכל. ניתן לומר לה שבגלל מריבה עזה במיוחד בינך לבינו, אבא התבקש לצאת מהבית לכמה ימים, על מנת שהרוחות יירגעו.
עד כמה שאני מבינה האלימות לא כוונה כלפי הילדים, האם ההרחקה היא גם מהם? האם יוכל להיות איתם בקשר טלפוני בתקופה זו? בוודאי יש גורמי רווחה אשר מעורבים, אולי תוכלי להתייעץ ולהיעזר גם בהם.
בהצלחה

שלום ליאת,
את מעלה הרבה סוגיות מרתקות הנוגעות בסוצילוגיה פסיכולוגיה פילוסופיה ועוד.
קודם כל נחמד לראות שהטיול שלכם היה מעורר השראה ומחשבה.
אני מסכימה עם הרבה מהאבחנות שלך, אכן התרבות המודרנית הופכת אותנו ואת ילדנו לתלותיים מאוד בחפצים וחמוריות, כך שנוצר מעגל שבו אנחנו צריכים לעבוד הרבה וקשה כדי לממן את החצפים ההולכים ומתרבים שאנחנו תלויים בהם וכך הלאה. זהו התליך מאקרו חברתי שיש לנו מעט שליטה עליו.
באשר לילדים שאת רואה במדינה בה אתם מטיילים כדאי להבחין בין מספר תופעות. ראשית הזנחה הורית רגשית או פיסית ועצמאות בטרם עת אינם מובילים לתוצאות מיטבות בהתפתחות של ילדים. גם אם ילדים מצליחים למצוא דרכים לשרוד את זה, יש לכך מחירים בחיים הנפשיים וביכולות של אותם ילדים. לדוגמה כשאדם חי במוד של הישרדות יכולת הלמידה של דברים חדשים והיצרתיות נפגעים משמעותית. אלו סוגיות נבדלות מהתלות בחפצים, ואחריות ועצמאות תואמי גיל.
המפתח להתפתחות תקינה היא אכן כפי שציינת האיזון.
אם את בוחרת לחיות בישראל או במדינה מערבית על מנת שילדיך יכולו לגדול להיות בוגרים מסתגלים וחלק מהחברה יהיה בעייתי לנתק אותם בעידן בו הם חיים. עם זאת יש לחנך ולסייע להם ליטול אחריות על עצמם והסביבה שלהם, להפנים ערכים פרו-חברתיים. לפתח דימוי עצמי חיובי ועולם פנימי שאינו תלוי לגמרי העולם החיצוני הגשמי.
החינוך לרעיונות והערכים הללו מתחיל מגיל מאוד צעיר, הרבה דרך דוגמה אישית.
דוגמאות בודדות לדברים שניתן לעשות עם ילדים זה: לקחת כלב שילדים יגדלו ויהיו אחראיים ליצור חי, השתתפות בתנועות נוער, שם לומדים ילדים לשתף פעולה או להדריך ילדים קטנים מהם.
בכל מקרה המשיכי להשקיע מחשבה בסוגיות הללו, הן חשובות מאוד ואני בטוחה שתמצאי את האיזון שנכון לך ולמשפחתך.

שלום אמא אנונימית,
מתוך התאור נשמע שההתנהלות שלכם עם ביתכם קשורה בהצבת גבולות ויצירת סמכות יעילה.
כיום ביתך נשמעת מאוד עקשנית, כלומר היא לא מצליחה להתגמש צריכה שהדברים היו בדיוק כמו שהיא רוצה. מעניין לחשוב כיצד הדברים התפתחו שהיא הגיע למצב הזה.
בדרך כלל התנהגות כזו של ילדים היא תולדה של סמכות הורית לא יעילה.
מתיאור של התגובה ההורית שלכם נשמע שאתם נעים בין שני קצוות, רכות יתר: מוותרים לה ,מנסים לפתות אותה בטוב. וכשזה לא עובד עוברים לקשיחות יתר: "לא נוסעים בגללך". דפוס זה נפוץ אצל הורים שמתקשים למצוא דרך יעילה להציב גבולות לילדים שתאזן בין הצרכים והרצון של הילד לבין מגבלות המציאות.
הדרך שתשפר את ההתנהלות של ביתך ואת הקשר ביניכם היא עבודה על האופן בו אתם מציבים גבולות. יהיו סבלניים אך עקביים והחלטיים, הסבירו לה מה הולך להיות ולה בחרתם כך. הסבירו לה כיצד לקחת את צריכה בחשבון בהחלטה שלכם, ומרגע שהחלטתם זה מה שקובע.
התיאור שכתבתי מעט כללי ופשטני , כל הורה צריך למצוא את הניסוח והדרך שנוחים לו להעביר את הרעיון הזה. במידה ואתם חשים שלא תוכלו לעשות שינוי עצמאית באופן הצבת הגבולות שהייתי ממליצה לכם לקחת כמה פגישות של הדרכת הורים לעבוד על הנושא, בעיקר לברר איך היה עד כה במשפחה ומה נכון לכם.
בהצלחה

שלום רננה,
עוברים על בינתך שינויים רבים, נולד לה אח אליו היא צריכה להסתגל. תהליך של הסתגלות הוא מתמשך, פעמים רבות דווקא בהתחלה פחות רואים את המשבר ודווקא בחלוף זמן כשילד מבין שאחיו נשאר ומבין במה כרוך היווספות של אח במשפחה אז עולה הקושי.
בנוסף ישנם שינויים התפתחותיים שמגיעים עם הגיל, יכולת ההבנה והמודעות של ילדים הולכת ומתעצמת עם הגיל, זה כמובן מבורך אך מביא עימו גם קשיים. ילדים הופכים להיות יותר קנאיים להוריהם, רכושניים, מנהלים מאבקי שליטה כי יש להם רצונות יותר מובחנים.
כך שצריך קודם כל לקבל את זה בהבנה ולא להיבהל מזה, ההתפתחות אינה מתנהגת כקו לינארי ישר אלא תמיד יש צעדים קדימה ולפעמים צעדים זמניים לאחור.
קחי בחשבון שגם החג מאוד שובר את השיגרה של הילדים בהיותם בחופש מהגן והכל מתבלבל להם, כך שכדאי לעקוב אחרי זה כשתחזור לגן ולראות האם הדברים נרגעים מעצם החזרה להרגלים והדפוסים הרגילים.
אכן נשמע שעניין הידיים בפה לא מאוד פריע, באשר למוצץ ניתן להענות לה גם בעניין הזה. הורים צריכים לבחור את המאבקים שלהם, כך שכעת כדאי להתמקד במה שהכי מפריע להתנהלות התקינה שלכם ושלה. כרגע נשמע שזה השינה, כדי להתמודד עם העניין יהיו עקביים. חיזרו להרגלים שאתם בדרך כלל מנהלים בבית ויהיו עקביים איתם - טקס שינה, שעת השינה, תהליך ההשכבה. אל תיבהלו אם היא מתנגדת לזה, זה התפקיד שלה, התפקיד שלכם הוא להתעקש, זה לא זמן לשחק אלא לישון. אם היא יוצאת מהמיטה החזירו אותו בסבלנות ועקביות למיטה, היא לא חייבת לישון אך חייבת להישאר במיטה שלה.
בהצלחה

הפחדים הללו מונעים מאיתנו יכולת לצאת לבלות. השארות עם אדם אחר בערב (אפילו סבתא) מעוררת אצלה חרדה.

שלום מיכל,
מצטער על התגובה המאוחרת.

מפנייתך קל להבין את התסכול, הן מהתחושה שאינכם מצליחים לעזור לבתכם להתמודד עם פחדיה, ולצד זה העובדה כי פחדיה פוגעים בזמן האיכות הזוגי שלכם. את מציינת כי אתם מבינים שפחדיה אותנטיים, אך מתקשים שלא להגיב בכעס על כך שקמה מהמיטה ובוכה.

אנסה להציג תמונה רחבה של המצב, לתפיסתי:
כאשר היא מתעוררת בלילה, היא מפחדת ומרגישה לבד. לכן היא קמה אליכם, ומבקשת את נוכחותכם המרגיעה. כאשר אתם כועסים עליה, אינכם מנחמים או מפחיתים את הפחד שלה, ובנוסף רק מעצימים את התחושה שהיא לבד בהתמודדות עם הפחד, שהופך נורא עוד יותר. בעיני, חשוב מאוד להקל עליה ולאפשר לה להיעזר בכם להפחתת הפחד. ארחיב על כך בהמשך.

תחילה קצת על פחדים באופן כללי:
פחדים מתעוררים לאורך הגדילה, והם תוצר (לואי) של התפתחות הקוגניציה.
כך תינוק בן 10 חודשים שהיה חייכן לכולם מתחיל לפתע לפחד מזרים, וילד עצמאי בן 5 מוטרד לפתע ממות של הוריו. בהמשך ההתפתחות פחדים נוספים עשויים להתעורר, בהתאם לחשיפה לתכנים או אירועים מסוימים (האם היה שינוי כלשהו בתקופה שלפני הופעת הפחדים?)

כאשר בתכם מתעוררת בלילה, היא זקוקה לתחושה שיש לה למי לפנות, ויש מי ששומר עליה. נוכחות מרגיעה שלכם, חזקה, מנחמת אך לא נסערת מהסערה הרגשית שלה, תאפשר לה לווסת את תחושותיה באופן יעיל יותר.
לכן, אם כבר הגיעה לקרבתכם, קראו לה אליכם! חבקו אותה, לטפו אותה, והרגיעו אותה בשקט וברוך. המתינו שתירגע ולוו אותה למיטה בנעימים. שלבו אמירות מרגיעות לגבי נוכחותכם בכל רגע. הסבירו שאם היא מרגישה שהיא מפחדת מדי - היא מוזמנת לבוא אליכם שוב. דווקא כך, התחושה שאינה לבד עם פחדיה תחלחל באיטיות, ותעזור לה להתמודד עם הפחדים בכוחות עצמה.

היזהרו ממלכודת ה: "אין מה לפחד"
אחת המלכודות שאורבות לכל הורה. כשהילד מפחד, אמירה שכזו יוצרת אצלו תחושה דומה של בדידות. ברגעים אלו הילד חושב: "אני מפחד, ולא מבינים אותי. אני לבד מול הפחד!". במקום זה אני מציע אמירות בסגנון: "אני מבין שאת מפחדת, ואני פה ואני אשמור עלייך!" שמחזקת אצל הילד דווקא את התחושה ש"אני מובן, ואני לא לבד".

אם אתם בכל זאת מרגישים שאינכם מצליחים להתמודד באופן יעיל עם פחדיה, אני ממליץ על פניה להדרכת הורים ממוקדת בנושא.

בהצלחה

בהחלט אאמץ את עיצותיך.

שלום דניאלה,
מצטער על התגובה המאוחרת.

באופן כללי כל שינוי בשגרה דורש הסתגלות, וזו כרוכה בקושי מסוים. בהתאם, שינויים משמעותיים הינם מאתגרים יותר, ועשויים להוות קושי גדול יותר.

השאלה העיקרית שאני תוהה לגביה היא מטרת הנסיעה.
האם הסבתא מעוניינת לקחת את הנכד שלה לטיול כדי שיהיה לו כיף?

אם המטרה היא אכן להעניק לנכד, אז אני מאמין שנסיעה של 14 יום מפספסת מאוד את המטרה. בגילו, ובהתאם לסגנון חייו עד עתה, המרחק מהוריו במשך 14 יום יהיה לא פשוט, ולא מהנה. בגילו, טיול בפארק עשוי להיות חוויתי במידה זהה, ללא ההשלכות של מרחק רב לאורך זמן מהוריו.

במידה ויוחלט לקחת אותו לטיול בכל זאת, אנא הוסיפי פרטים לגבי מטרת ומיקום הנסיעה ולגבי היכולת שלכם להישאר עימו בקשר (טלפון, שיחת וידאו בסקייפ).
כל פרט נוסף יעזור לגיבוש ההמלצה.

אך שוב, אני מאמין שנסיעה כזו אינה לטובתו בשלב זה.

בהצלחה!

שלום לימור,
שאלתך נוגעת להתפתחות הילד, ולכן אני ממליץ לך להפנות אותה לפורום:
פורום התפתחות הילד, התפתחות ילדים

בהצלחה!

לקבלת תשובה רחבה ומקיפה, יש להציג הודעה זו בפורום: [a href='Forums/פורום_התפתחות_הילד_התפתחות_ילדים' id=link]התפתחות הילד, התפתחות ילדים[/a].