פורום פסיכולוגיה ילדים - יש לך שאלה?

שלום מור,

את דואגת לבתך ורוצה עבורה ילדות רגועה ונינוחה יותר, והדבר מובן. מתיאורך עולים פערים ניכרים בין ילדה פעילה ואף אהודה וחברותית, שיכולה לתפקד באופן עצמאי כולל להישאר לבד בחוג או אצל חברה, לבין חרדות וקשיים משמעותיים אשר מאפיינים בעיקר את השהות שלה בסביבה הביתית או עם סבתא. בגלל הפערים הללו, ובגלל שנשמע שבסיטואציות מסוימות היא חווה סבל ניכר, נראה שיש צורך באבחון מעמיק יותר שייעשה על ידי מספר פגישות עם איש מקצוע. ייתכן שנטייה כלשהי שיש לה לחרדה, בתוספת משהו בדינמיקה ביניכם, מקשה עליה להיפטר מהקשיים. סביר מאד שלאחר הבנה מדויקת יותר של מקור הפחדים ניתן יהיה לכוון אתכם כיצד להתנהל איתה ואיך לעזור לה להשתחרר מהם.
בהצלחה.

שלום טל,
אכן עוברים על בנך שינויים רבים, כך שצריך להיות ערים לקשיים שזה יכול לעורר בו.
באשר למעבר דירה, כדאי לקחת פרק זמן של כ-2 חודשים טרם המעבר ולהתחיל לדבר איתו על זה, לא יותר כי עבור ילד זה המון זמן אז משהו שמדברים ולא קורה ערכו מתמוסס ונותר לא מובן. שתפו אותו בתהליך, תספרו לו על המעבר והיתרונות במעבר, הסיבות למעבר, תסעו בשבת להראות לו את הבית החדש והשכונה והגינות בה - כדי שמשהו יהיה לו מוכר כשהוא יחשוב על המעבר. תנו לו להשתתף בתכנון החדר היכן שאפשרי לתת לו מרחב להיות מעורב. ועם כל זה זיכרו כי ילדים גמישים מאוד בגילאים אלו והם בעיקר מגיבים רגשית לפי איך שהם רואים אותנו ההורים מגיבים, כך שאם הוא יקלוט שאתם לחוצים ומפחדים מהמעבר גם הוא ירגיש כך.
בהצלחה

תודה על התשובה!

בקבוצת השווים בגני ילדים? תודה רבה

שלום שלי,
בעקרון ישנה עדיפות לאיזון בין המינים במסגרת החינוכית. בעיקר בשל העובדה כי לבנים ובנות יכולים להיות תחומי משחק מעט שונים, העדפות שונות לגבי פעילויות, מקצב שונה. כך שכאשר יש איזון מין המינים ילד/ה יכולים להרגיש בנוח יותר לחבור לילדים עימם מרגישים בנוח, הנוכחות של שני המינים מאפשר יותר גיוון שיאפשר בתורו לילד/ה לבחור עם מי שיותר מתאים להם לשחק. כמובן שזה גם תלוי בילד/ה הספציפיים, ישנן בנות שחשות מאוד בנוח בחברת בנים ומעדיפות את סוגי הפעילויות שבנים עושים ויש בנות שלא מרגישות בנוח. כך שכדאי לחשוב על הסוגיה גם ספציפית סביב ההעדפות של ביתך. כמו כן ראוי לזכור כי על אף שיש עדיפות לאיזון, הדבר חשוב יותר בהמשך, בעיקר בגילאים 8-14, כי בגילאי 3 ילדים יותר גמישים ופחות עברו תהליך חיברות שעושה הבדלה גדולה בין המינים.
בהצלחה

שלום דינה,
סליחה על העיכוב בתגובה.
אני רוצה להתייחס לפניתך, אולם לא בטוח שהבנתי את הסיבה לפניה.
תוכלי בבקשה להבהיר?

בני פשוט לא אומר לי או לבעלי , ו לאף אחד אחר "אני אוהב אותך", אם אני אגיד לו תביא לי נשיקה, הוא יבוא ויביא לי, אבל הוא מיוזמתו אף פעם לא בא ומתרפק עלי או מבקש נשיקה , אלא אם הוא נופל ואז מבקש שאתן לו נשיקה בפצע שקיבל.
ואני כן שומעת מסביבי שבגיל הנ"ל, 3.5 הם כן אומרים להורים אני אוהב אותך...
זה אמור להדאיג אותי?

שלום דינה,
העובדה שבנך לא אומר "אני אוהב אותך" באמת עשויה להעליב, אולם חשוב לדעת שלא כל הילדים מתרפקים על הוריהם באותו אופן. אחד העקרונות החשובים כדי להבין אם מדובר בבעיה היא בחינה של התפקוד שלו באופן כללי.

בעיקר מרגיע אותי לדעת שהוא כן רואה בכם מקום מגן ודואג, וכאשר הוא בתחושה של נזקקות (קיבל מכה) הוא פונה אליכם לעזרה. יתכן שגידלתם ילד בוגר ועצמאי, אשר מרגיש בטוח מספיק כדי לבחון את הסביבה ולהתנהל בה מבלי לקבל מכם אישור ליכולות שלו.

כלומר יתכן שהוא מרגיש בטוח מספיק באהבתכם אליו, ולכן אינו רואה צורך בהפגנות מילוליות של אהבה מצדכם. במקביל, הוא עשוי להניח שגם אתם בטוחים באהבתו אתכם, ולכן אינו מרבה להפגין זאת במילים.

בהנחה שאין התנהגויות חברתיות מדאיגות אחרות, מציע לכם פשוט להבין שזה טבעו של בנכם, ולחפש סיטואציות אחרות בהן הוא מפגין אהבה, גם אם לא במילים (חיבוק למשל).

כדאי להיזהר מלכפות עליו להפגין ביטויי אהבה מילוליים, שכן אלו יהיו מזויפים, ומעבירים מסר לפיו צריך לומר מילים גם כשלא מתכוונים אליהן, רק משום שזה חשוב לצד השני.

בהצלחה!

שלום הורה,

נשמע שאתם ההורים נמצאים בפוזיציה לא פשוטה, ונאלצים להתמודד מצד אחד עם ההתנהגות של בתכם שוודאי איננה נעימה עבורכם, ומצד שני עם הביקורת שמופנית אליכם מצד "המבוגרים".

מתיאורך נשמע שמדובר בילדה חברותית, פעילה ואף תקשורתית, שמתפקדת היטב במסגרת המשפחה הגרעינית והגן. נראה כי ה"ביישנות" שלה מתבטאת רק במצבים מאד מסוימים - רק מול מבוגרים, ובעיקר סביב "אמירות נימוס" כמו תודה ולהתראות. לפיכך אינני בטוחה שאכן מדובר בביישנות. ייתכן מאד שההתנהגות הזאת אכן התחילה מביישנות, אבל נראה שהיום היא קיבלה צורה של מאבק. המבוגרים דורשים ממנה, חלקם בהומור וחלקם בתוקף, "לתת" מילות נימוסין, ובתכם נאבקת על זכותה "להחזיק" אותן אצלה, ולשתוק.
המלצתי אליכם תלויה בין השאר בעמדה שלכם כלפי ההתנהגות של הבת. עד כמה הדבר מפריע לכם, עד כמה הוא נראה לכם בעייתי. כדאי לשים לב איזה משקל ניתן לביקורת של הסביבה, ועד כמה היא משפיעה עליכם. באופן עקרוני נראה שהדבר הנכון יהיה להרפות ממנה, ולבקש גם מהמבוגרים האחרים לעשות זאת. אחרת היא תמשיך להתחפר במאבקה העיקש, ויהיה צורך בצעדים הולכים ומחריפים על מנת להשפיע עליה - וגם אז ספק אם זה יקרה. נכון יותר בעיני להניח לה, להתעלם מההתנהגות הזאת, להמשיך לספק לה מודל בכך שאתם משתמשים במילות הנימוס. בהדרגה היא תשים לב שהתנהגותה לא מעוררת עניין, ותוכל לעזוב אותה בעצמה.
בהצלחה.

תודה רבה על התשובה המפורטת!

שלום דניאל,
נשמע שאתם בהחלט בכיוון הנכון.
אתה עושה קישור (אפשרי ביותר) בין התקפי הזעם להולדת האח, ושינוי הסדרים שהיו בבית.

חשוב לשים לב לפער שבין בכי היסטרי - ביטוי לתסכול פנימי שבא לידי ביטוי חיצוני לגיטימי, לעומת זריקת חפצים - אותו תסכול שמתבטא בצורה שאינה מקובלת.

הרגעה במילים הינה חשובה, אולם לעיתים ניתן אף לאפשר לה זמן להירגע בעצמה, ולהעביר מסר ש"אנחנו רואים שמתסכל אותך שצריך..." ופשוט להמתין עד שתירגע (במידת האפשר - נניח כשאתם בבית).
במקביל, חשוב להעביר מסר שלא מקבל התנהגויות מסוימות כגון זריקת חפצים, כלומר להמשיך את המשפט: "...אבל אנחנו לא זורקים חפצים בבית".

לאור הולדת האח, כדאי לערב אותה יותר בצורה שמשתפת אותה והופכת אותה לחלק משמעותי במשפחה. בקשו ממנה עזרה בטיפול באחיה בצורה אמיתית. היא יכולה למשל להביא את הטיטול, או המוצץ, לעזור בנסיונות הרגעה כאשר הוא בוכה וכו'.

רצוי להימנע ממשפטים בסגנון "את כבר גדולה, ולכן...", בהם אנו משתמשים בעיקר על מנת לרסן התנהגויות "ילדיות". משפטים כאלו מעבירים מסר שלהיות גדול זה לא כיף כל כך גדול, ועלולים דווקא לעודד חזרה להתנהגות ילדית יותר.

בהצלחה!

שלום מיטל,
כמו רוב הילדים, גם בנך מחפש לו רגעים בחיו בהם הוא מתרגל את תחושת הנפרדות מכם ההורים, ופיתוח העצמאות והעצמיות שלו.
לצורך כך, הוא בוחר לעצמו את המקום המוגן ביותר לעשות זאת - מולכם ההורים, אשר מהווים עבורו גם את המקום שבו הוא חווה את החיבור המשמעותי ביותר.

מאוד מומלץ שלא להגיע למאבקים או איומים, ואני אישית מאוד נגד ענישה בכלל.
באופן כללי, אני מאוד ממליץ להגיב באופן שרואה את הצרכים שלו ואת הקושי שלו אל מול הסיטואציה הנוכחית (ולתת לכך ביטוי). במקביל, כפי שאת עושה - לא לאפשר למחאה שלו לשנות את הסיטואציה, אלא ללמד אותו שההחלטות שלו משפיעות עליו.
אני לא הייתי מתרגש אם כמחאה יעדיף לוותר על ארוחת הערב באותו רגע, ואף לוותר עליה לחלוטין. אם לא תביעו התרגשות יתר מהסיטואציה, הוא יסתגל אליה בקלות.

כדוגמא אקח את המקרה שתיארת - כמובן שמדובר בדוגמא סכמתית, ואת מוזמנת לעשות כל וריאציה שנראית לך מתאימה:
למה פיתה? רוצה בלחם: "מכעיס אותך שקיבלת פיתה ולא לחם, למרות שלמעשה זה מה שביקשת. יכול להיות שהתבלבלת והתכוונת שאתה רוצה לחם. אני יכולה להבין את זה. זה באמת מתסכל. איך לדעתך נוכל להימנע ממקרים כאלה בעתיד?"
כאן תגיע התגובה שלו.
לתשובה ברורה אענה: "זה באמת רעיון מצוין, וכדאי שננסה אותו מחר".
לתשובה מילולית לא ברורה, או תגובה התנהגותית: "אני רואה שכרגע קשה לך לחשוב על פתרון. זה בסדר. תוכל לחשוב על פתרון ולהציע אותו גם מאוחר יותר, וגם מחר".
בכל מקרה אמליץ לסיים ב: "אז כרגע קיבלת פיתה, ואתה יכול לבחור לבד אם לאכול אותה או לא".

במידה ואתם מתקשים למצוא את הדרך הנוחה לתקשר זאת, תוכלי לפנות אלי ישירות ואשתדל לתת עוד מספר כיווני פעולה אפשריים.

אשמח שתשובו לעדכן.

ובהצלחה!

שלום לך,
אכן מדובר במצב מורכב, במיוחד עבור הילדים.

אם הבנתי נכון, הגרוש שלך כבר סיפר לילדים על הלידה המתוכננת.
במידה וזה המצב, חשוב שלא לנסות ולהימנע מהנושא, אלא דווקא לשאול ולעודד אותם לשוחח איתך על הנושא ולשאול אותך שאלות לגבי העניין (לא להכריח, אלא בעיקר לאפשר להם, בהתאם לצורך שלהם).

אמנם מדובר במצב מורכב, אולם אני לא רואה סיבה לחשש שמא הנושא ילחיץ אותם. כמובן שלהולדת אח ישנה משמעות פסיכולוגית, ואח למחצה בסיטואציה כזו הינה סיטואציה מורכבת יותר. יחד עם זאת, ככל שאת תרגישי בנוח יותר לספר על הסיטואציה מבלי להסתיר או לשנות את המציאות, כך גם ילדיך יחושו יותר בנוח איתה.

ארגני לך בראש את המידע שאת רוצה להעביר להם, החליטי מראש אילו דברים תרצי לומר ואילו דברים את מעדיפה לחסוך מהם (למשל - לא כדאי אפילו לרמוז לביקורת כלפי הגרוש שלך, כי הוא בכל זאת אבא שלהם). לאחר שהחלטת, את יכולה לבחור לשוחח איתם על הנושא באופן יזום, וגם כמובן כתשובות לשאלותיהם שיבואו בעתיד. ניתן גם להכין אותם לכך על ידי קריאת סיפורים הקשורים לאח חדש בבית, כאשר תוך כדי הקריאה תוכלי לעשות עבורם התאמות למצב שלהם (כי האח שלהם לא יגור אתכם, ואם הבנתי נכון - גם לא עם אביו).

בהצלחה!

שלום,
בהנחה שנשללה בעיה רפואית, ניתן להניח כי מצבים פסיכולוגיים (מתח/פחד/חרדה) אכן עשויים להשפיע גם כן.

אני צופה כי התייחסות לנושא מתן השתן באופן ספציפי לא יביא לפתרון העניין, וכי שיחה שעיקרה הריצות לשירותים עלולה להותיר בילד תחושה של אשמה על התנהגות אשר (כנראה) אינה בשליטתו. לכן אני מאוד ממליץ שלא להמשיך ולשוחח באופן ישיר על השתן, ולהניח לו לרוץ לשירותים בכל רגע בו הוא מרגיש צורך.

במקביל, אני מציע לכם לשוחח עם בנכם על חוויותיו באופן כללי. האם קרה (או מתרחש עדיין) איזשהו אירוע שלילי בגן? האם בבית נעשו שינויים כלשהם (הולדת אח, יחסים בין אחים, יחסים עם ההורים) אשר גורמים לו לתחושות אי נוחות?
בנוסף, חשוב לדעת כי לאורך ההתפתחות ילדים מפתחים גם פחדים המותאמים לגיל. לכן כדאי לבחון (ברגישות) האם ישנם דברים שמפחידים אותו?
באופן כללי, ההצעה שלי היא לנהל איתו שיחות נעימות, פתוחות ומקבלות כמה שניתן, כדי לאפשר לו לפרוק כל מטען רגשי שהוא אולי סוחב עימו, על מנת להקל עליו.

בהצלחה!

שלום מיכל,

הרצון שלך שבנך ילמד לשחות הוא מובן מאד, זוהי אכן מיומנות שיכולה להיות חשובה מבחינה חברתית (אם כי בעיניי פחות מבחינה "הישרדותית"). עם זאת, אני חושבת שלא כדאי להתעמת איתו סביב נושא זה ובוודאי שלא לגרום לו ללמוד שחיה "בכוח", אם הדבר אפשרי בכלל. גישה כזאת רק תעורר בו התנגדות, ותהפוך את הנושא לזירה של מאבק ביניכם.

האם יש לך השערה מה פשר ההתנגדות שלו? ייתכן שסביב נושא השחייה הוא חווה פחד, בושה, או רגשות שליליים אחרים. נסי לפנות אליו באופן רגוע ולא מתוח ולברר את הסוגיה, יכול להיות שניתן לסייע לו בחלקים שמעכבים אותו. ייתכן גם שכל נושא הפעילות הגופנית הוא נושא שהפך להיות טעון ביניכם, עקב רצונך שיעסוק בספורט וההימנעות שלו מכך. נושא עודף המשקל בוודאי מוסיף לכך. את מציינת שהתחלתם בפעילות משותפת, וזה נשמע מצוין. חשוב למצוא פעילות שתהיה לשביעות רצונו ושהוא יוכל ליהנות ממנה, אחרת יתקשה להתמיד בה לאורך זמן. ככל שזמן הפעילות המשותפת יהפוך לזמן של הנאה וסיפוק ואולי אף לחוויה של הצלחה, כך יגדל הסיכוי שהוא יאמץ את הספורט כחלק מפעילותו הקבועה.
בהצלחה.

שלום אמיר,

שאלתך נוגעת ללבטים שהורים רבים עסוקים בהם. מצד אחד, אנחנו רוצים להקנות לילדינו תחושת נוחות וטבעיות כלפי הגוף שלהם והגוף בכלל, ומצד שני יש נורמות חברתיות שכדאי להכיר ולכבד, וכן מבוכה ואי-נוחות טבעיות אשר מתעוררות אצל חלק מהילדים בשלב מסוים נוכח עירום הורי.
בין תרבויות שונות קיימים הבדלים ניכרים ביחס לעירום, וגם בחברה המערבית לכל משפחה הגישה שלה, יש בתים בהם חשים נוחות רבה סביב עירום או עירום חלקי, ובתים בהם עירום אינו נהוג כלל. לכן אין כללים נוקשים ובכל משפחה נוהגים אחרת.
ככלל, ילדים בני שנה-שנתיים כבר מגלים סקרנות כלפי גופם, מזהים את האיברים השונים ונהנים ללמוד את שמותיהם. בערך בגיל שנתיים מתחיל השלב של חינוך לניקיון וגמילה, גם הוא סובב סביב הגוף, ומתחילה בו התייחסות לנורמות חברתיות. סביב גיל 2-3 מופיעה סקרנות לגבי ההבדלים בין בנים לבנות ואיברי הגוף שלהם. בגילאים 4-5 מתחיל השלב הקרוי "השלב האדיפלי", בו הילד "מתאהב" בהורה בן המין השני, ומחפש את קרבתו. בשלב זה עירום עשוי לעורר גירוי מיני, ולכן זהו השלב בו כדאי להכניס את נושא פרטיות הגוף. סקרנותו הטבעית של הילד מובילה אותו לחקירה של הגוף, וזוהי הזדמנות לשמש דוגמא לפרטיות הגוף ולגבולות. יש לשים לב שלא נוצרת אווירה של טאבו סביב נושאים של עירום ומיניות, כלומר זה ששומרים על פרטיות לא אומר שלא ניתן לדבר על זה. הילד צריך לדעת שהוא יכול לשאול שאלות ולקבל הסברים.

שלום רננה,
השימוש שלך במילה "מלחמה" אינו מקרי.
אכן, נושא הגמילה הופך פעמים רבות למאבק בין ההורים לילד, ובאופן כזה קטנים מאוד הסיכויים מוצלחת, לא כל שכן מהירה.

חזרה להרטבה בעקבות לידה הינה נפוצה מאוד, וכנראה נעוצה בקושי של הילד להסתגל לשינוי שנוצר בבית בעקבות הופעת האח הצעיר.
בשלב זה, הורים רבים לוקחים אחריות על שימור הגמילה, ובכך מסירים את האחריות מהילד, ובכך הופכים את תהליך הגמילה למאבק. ההורים לוחצים לגמילה, ובכך מעמידים את הילד בתחושת אי נוחות גדולה, ולכן הוא נאבק בחזרה ומתנגד. הדוגמא הברורה למאבק במקרה שלכם, היא העובדה (הנפוצה גם כן) שההתעקשות על טיטול בצהריים מתרחשת רק בבית, אך לא בגן. זוהי אמירה ברורה לכם ההורים - אנחנו ב"מלחמה".

חשוב לזכור שהילדה מרטיבה בגלל קושי, ואין כוונתה באמת להילחם בכם, ולכן כדאי להבהיר לה שהקושי שלה מובן. תפקידכם כהורים בשלב זה הוא לבחון את צרכיה של בתכם, ולעזור לה (כאשר היא מעוניינת בכך) להיפטר מההרטבה.

לכן אני מציע לך בשלב ראשון לוותר לגמרי על ההתעקשות בנושא הטיטול בצהריים. כל עוד היא מעוניינת בו, אפשרו לה את הטיטול. אני מציע לעשות זאת אפילו בטקסיות. בשעת אחר הצהריים הבאה, אמרו לה שהחלטתם שמעתה, כל עוד היא מעוניינת בכך, היא תוכל לישון עם טיטול. רק ברגע שהיא תחליט שהיא כבר מעוניינת לישון בלעדיו, זה יהיה צעד אמיץ ואתם תעזרו לה ללכת לישון בלי טיטול.

חשוב לשים לב שבדברים אלו אתם מעבירים את ההחלטה אליה, ומציינים שברור לכם שמדובר בהחלטה אמיצה, שלא פשוט לעשות אותה. המסר הזה עשוי לעזור לה להחליט שהיא מעוניינת לעשות את הצעד בעצמה.

אשמח שתשובו לעדכן,
בהצלחה!

שלום דורית,
דאגתך לבתך מרגשת מאוד, ומשמח אותי לשמוע שבתך משתפת אותך באירועים כאלו.

כולנו רוצים להגן על ילדינו עד כמה שניתן. חשוב לשים לב שלעיתים הכעס שאנו מפנים כלפיהם, הנו למעשה הכעס שלנו על עצמנו, על כך שלא היינו יכולים להיות שם ולהגן עליהם בעת צרה. לעיתים מדובר בתחושת כאב גדולה שלנו, שמוצאת את ביטויה באופן כזה.

אני לא מאמין שניתן ללמד אסרטיביות. אבל כן אפשר לחזק את בתך ואולי להגדיל את הסיכוי שתנהג באסרטיביות בהמשך. בנוסף, מעודד מאוד לשמוע שיש לה חברות אחרות, עימן היחסים נראים אחרת.

לגבי סיטואציות כאלו בעתיד, אני ממליץ לשוחח עמה בצורה נעימה כמה שניתן, כאשר המטרה העיקרית היא שבתך תרגיש בנוח לשוב ולספר לך דווקא על אירועים קשים שהיא עוברת בחייה. כאשר היא מספרת לך, היא מחפשת נחמה. כאשר את תוקפת אותה, את משאירה אותה בודדה במערכה, ופגועה גם ממך.

בשיחה עימה הקשיבי לה. הקשיבי באמת. לאט. בשקט. במידת יכולתך שאלי שאלות שמאפשרות לה לתאר את המקרה וגם את תחושותיה לגביו. בהמשך תוכלי לשאול אותה אם היא מעוניינת שתחשבו יחד על דרך להתמודדות עם המצב. רק במידה ותרצה בכך, תוכלי להציע לה אפשרויות פעולה נוספות, ולאפשר לה להציע בעצמה דרכי התנהלות אחרות יעילות יותר.

לדעתי, המטרה העיקרית שצריכה לעמוד לנגד עינייך, אינה היותה אסרטיבית יותר או פחות, אלא חיזוק הקשר שלך איתה, כך שאת תמשיכי להוות עבורה כתובת להתייעצות, וגם לנחמה.

בהצלחה!

שלום לילי,
נשמע לי שאת אמא שמושקעת מאוד בביתה, זה מקסים ונראה שאת עושה עבודה מצוינת.
את משתפת את הבת שלך ומאפשרת לה להיות חלק מהאינטראקציה במהלך הקראת הסיפור. בצורה כזו ההקשבה שלה היא הקשבה פעילה, והיא נדרשת לעשות יותר מאשר רק לשמוע את קולך. היא מנסה לזכור (מקור הידע הוא זיכרון), משלימה בהתאם, ובכך מתרגלת גם שליפה של הידע מהזיכרון, וגם הבעה קולית מילולית.

פשוט נהדר, המשיכי כך - אין סיבה לחשש.

בהצלחה!

שלום דורית,
דאגתך מובנת, נשמע שהאם טרם בשלה ומבינה את מורכבות התפקיד ההורי. אבל בשורה התחתונה היא צריכה לרצות שינוי ושתיהיה לה מוטיבציה לשינוי. תהליך של צמיחה הורית לא יכולה לבוא מן החוץ האם צריכה לרצות זאת. כך שאינך יכולה לסייע פרט לתמוך באם להיות לה לעזר ולדבר עימה באמפתיה כך תוכלי להיות לה גורם תמיכה.
לרוב הורים פונים לטיפול רק כאשר הקשיים במשפחה מתרגמים לסימפטומים של מצוקה רגשית אצל הילדים ולא לפני כן.
איני מרגישה בנוח שנדון כאן אנחנו בפורום בהתנהגויות של אמא ללא ידיעתה, זה משהו פרטי שלה והיא תחליט האם לפנות לטיפול. במידה ואת חודשת שיש התעללות מינית או של אלימות או הזנחה של הילדים יש לפנות לגורמי הרווחה בעיר בה את גרה.