גם אני טובעת באותה סירה..

אני לא מציבה אולטימטום- כי זו החלטה שקיבלתי עם עצמי ולו אין מושג קלוש על כך!
בחיים לא הייתי רוצה ל"אלץ" או לדחוק מישהו להציע לי.
למרות שברור שבנים זה עם שצריך שיכוונו אותו ולכן אני מרמזת, אבל לא רוצה להישמע כמו תקליט שבור.
הוא יודע שיש לי מחזרים והוא מקנא לי. הוא גם אוהב אותי מאוד, גאה בי ומפנק אותי ולכן הוא מרעיף עלי מתנות ותכשיטים- גם טבעת עם חריטה, אך לא אירוסין :) אבל כל זה רק לפצות על הקושי במרחק..
הוא מודע לקושי שלי ומסתבר שהוא חווה קושי משלו- הוא משתוקק שנגור ביחד.
אני לא הכי נלהבת מלגור איתו כי רוב הזמן אהיה לבד בבית ולפחות עכשיו אני עם השותפות שלי. הסברתי לו את זה, אז אנחנו מקווים שבעזרת ה' הוא יתקדם בעבודה ויעבור למשמרות בוקר קבועות ואולי ירוויח קצת יותר כך שבעוד שנה נעבור לגור יחד, וזה מבחינתי- בתנאי שנהיה מאורסים.
בינתיים אני מנסה להנות ממה שיש ונאזרת בסבלנות ואופטימיות...

שלום רון,

ניכר שאת מאוד מאוכזבת מהתנהלות החבר, וגם כועסת. לא כתבת בני כמה אתם בדיוק, אבל אני מניחה שבסביבות גיל ה-25. אם תדפדפי פה או בשאלות הנפוצות תראי שהנושא הזה עולה כאן הרבה, ואכן השאלה "למה הוא לא מציע" נשאלת לא מעט פעמים. ברוב המקרים לא מדובר בחבר שלא אוהב מספיק, שלא מחויב, שמתחמק. בהרבה פעמים התפיסה של הגבר בכלל את כל מוסד הנישואין והמחויבות שבאה איתו- שונה בהרבה משלנו, הנשים.
עבור גבר הקושי להתחייב "לתמיד" הוא משמעותי, ההשלכות מבחינתו כ"זכר" הן בין היתר
"לסתום את הגולל" על החופש והבחירה, ולהיצמד למחויבות קשה בהרבה- מחויבות לא רק לבת זוג, אלא גם לבית משותף ולפרנסה ובהמשך לילדים ולמעשה זה לא נגמר. כל אחד, ובעיקר גברים שניחנו בהיגיון בד"כ יותר מאיתנו הנשים (האמוציונאליות) - יודעים שזה "תיק" רציני, יחד עם כל האהבה וההרמוניה. לא פשוט להקים בית, להשכיר אותו, לפרנס אותו, להחזיק רכב, ובו זמנית ללמוד. אם תעשי חישוב, רק הנסיעות, השכ"ד הגבוה, האוכל והקניות, הארנונה, החשמל, ועד בית, הוצאות לא צפויות, ואם יש אז גם אחזקת רכב- בשביל זה צריך שתי משכורות "יפות". מתוך זה צריך לשלם גם על לימודים לשנתיים.

אז נכון שיותר התמקדתי בדברים הקונקרטיים- אבל מצד שני, עבור גבר ולא פעם עבור אשה, אלו אלמנטים שיכולים מאוד מאוד להלחיץ לקראת בית משותף, בלי קשר לחתונה. רק לחשוב על זה יכול לעשות כאב ראש מאוד גדול, אז למה ללכת על הצעד הזה אם מאוד טוב לי ככה, אצל ההורים, יש לי זוגיות והכל על מי מנוחות? אז מה הלחץ? זאת התפיסה בגדול. מעבר לזה, יש גם קושי רגשי שעליות כתבתי קודם (המחויבות והחותמת-אני נשוי). אין לזה קשר בד"כ לאהבה. אהבה יש. יש לזה קשר להרבה דברים אחרים, בין היתר גם למודלים מסוימים שבן הזוג גדל עליהם ותכתיבים של החברה (מתי החברים שלי מתחתנים, מתי אני "צריך" להתחתן, אני אחכה לסיום התואר וכו').

אני חושבת שכדי להקל עלייך צריכים לקרות כמה דברים. האחד- לא להוריד את הנושא מהפרק, מצד שני לא להלחיץ ולעצבן אותו עוד יותר. במילים אחרות- מדי פעם, מדי כמה שיחות, להעלות את הקושי שלך להיות תקועה עם הקשר הזה בלי התקדמות- לא לדירה ולא לחתונה (ולהסביר שדירה ביחד דווקא תוכל להוות עליית מדרגה בפני עצמה). לא להסתיר מה שאת מרגישה. דבר אחר, שהוא כבר יותר תלוי בדינמיקה הזוגית- לדבר על הרגשות, על האהבה, לא לתת לשאלות כמו "מה, הוא לא רוצה אותי? אני לא טובה? יש משהו שאני לא עושה?" וגם אם זה דבילי בעינייך- אל תדחיקי, תשאלי אותו. אולי ככה הוא גם יבין שהדימוי שלך בעיני עצמך, בתוך הזוגיות, הולך ופוחת. חשוב שהוא יבין מה את עוברת.

דבר אחרון שתלוי רק בך- זוהי סבלנות, וראיית הטוב. יש לך זוגיות, שלהרבה אחרים ואחרות אין. יש לך בן זוג שנשמע סה"כ טוב ואוהב. לא כדאי לבלות את הזמן "עד החתונה" במרמורים ובתהיות. צריך לדבר, לשתף, בד בבד להסביר כמה חשוב לך להתקדם יחד ולא לתקוע את הקשר במקום אחד.

זה באמת הקל עלי קצת למשך היום.
אבל הלילה הגיע ועימו תחושת הכאב והאכזבה.
אמרת הרבה דברים נכונים, אבל העניין הוא שכסף זה לא ממש הבעיה שלנו, לפחות לא שלי- ההורים שלי מממנים לי את כל הלימודים וגם את שכר הדירה, והם ללא ספק יתמכו בנו כלכלית כיוון שהם מאוד אוהבים את בן זוגי ומשתוקקים לראות אותנו נשואים. למעשה, הם כה כמהים לכך שהם אף רכשו על שמי דירת 3 חדרים במרכז שנוכל לגור בה מתי שנרצה.
גם להורים של חבר שלי לא חסר כסף- אך הוא רוצה להיות עצמאי, לכן הוא משלם לבדו שכר לימוד של מכללה (25 אלף ש"ח) ועובד לשם כך. מה שלא משאיר לו הרבה זמן פנוי. הוא מסרב לבקש מההורים שלו אפילו עזרה סמלית עם שכר הלימוד ומתנחם בכך שהוא גר איתם. אני מעריכה אותו על כך שהוא עצמאי, אבל זה לא סותר את העובדה שזה נראה לי מטומטם ויהיר לא לבקש מהם שקל.
אמרת שעלי לדבר איתו, ובכן- דיברתי, והוא הסביר מדוע לדעתו עלינו לחכות. העניין הוא שמהשנה הראשונה של הקשר הוא אמר שנתחתן עוד שנתיים, וזה נהיה פזמון קבוע. גם עוד שנתיים כשנסיים את התואר הוא יכול למצוא סיבות רציונאליות למה לחכות עד שנתבסס בעבודה וכו'. תמיד אפשר לדחות את זה. מצד שני- תמיד אפשר לעשות את זה. ואני לא רוצה לבכות לו ולשפוך בפניו את ליבי כי אז אחיה כל החיים בתהיה האם הוא היה שלם עם ההצעה, האם (חס וחלילה) הוא הציע לי מתוך רחמים?! ואני גם לא אצא בהצהרות ואולטימטום כדי שלא יציע מהחשש שאעזוב אותו.
והסברתי לו כבר שחשוב לי רק שיציע, גם אם נתחתן שנה-שנתיים אחרי. טבעת אירוסין תיתן לי ביטחון. 4 וחצי שנים שהקשר מצוין, אבל לא באמת מתקדם.
בכל אופן, אני אנסה למשוך כמה זמן שאוכל עד שאשבר, מה שבטוח זה שאם עד שנחגוג 5 שנים הוא לא יציע- אפרד ממנו. זה נשמע אגואיסטי אבל אני לא יכולה לחכות לנצח....
בכל אופן, תודה לך.

הי רון ובוקר טוב,

אני רק אוסיף שאני מבינה אותו לגבי חוסר הרצון לא לבקש מההורים. יש לי תחושה שהוא מאוד רוצה להוכיח לעצמו שהוא יכול- לבד.

בד בבד אני מסכימה איתך שצריך להיות דדליין מסוים לציפיה שלך, ולו בלבד שהיא יוצרת אצלך המון המון תסכול לגבי המשך הקשר ו"מתי זה יגיע". אבל חשוב מאוד שתעשי את זה בזהירות לאחר שהבהרת לו את הסיבות. את תמיד תוכלי להגדיר את זה כהפסקה, בה יחשוב על מה באמת חשוב ואם הוא באמת רוצה להתמסד או להמשיך לדחות ולדחות.. אבל שיקבל החלטה מתוך בחירה ורצון ולא מתוך לחץ כפי שאת מבקשת.

מאחלת לך הרבה בהצלחה ואורך רוח. אני בטוחה שאם זה נועד להיות, זה יקרה, ויתכן והוא "יתעורר" ו"יתעשת" במהלך התקופה שיחווה אותך תוהה לגבי המשך הקשר, ולא ירצה לאבד אותך, וילך על זה.

היי,
אין מה לעשות לגברים לוקח יותר זמן, אני סיימתי לימודים בגיל 26, התחלתי לצאת עם בעלי בגיל 22, וביומולדת 24 שלי התחלתי לאט לאט לטפטף לו שבסיום הלימודים אני רוצה להקים משפחה, כי כביכול מבחינה מקצועית אני אתממש, וככה רמזתי לו שאני רוצה לדעת אם הוא בכיוון, כי הבהרתי לו שאם זה לא הוא אז זה מישהו אחר, הוא ידע שהייתי בחורה מחוזרת... אז ביומולדת ה 25 הוא הציע לי נשואים...האמת לא בדיוק ציפיתי להצעה הזאת וחשבתי יותר בכיוון של לעבור לגור יחד....האמת שדי הרגשתי שהלחצתי אותו... אבל מצד שני דיברתי אז עם מכר שלי, גבר מהמם ומצליח שהיו לו מיליון חברות וכולן ניסו לגרום לו להיתחתן איתן, והוא אמר לי שלא אדאג, אם גבר לא רוצה או לא בטוח, אז שום דבר ושום אולטימטום לא יכריח אותו להתחתן... עכשיו אני יכולה לדבר על זה חופשי עם בעלי, הוא אומר שפחד לאבד אתי ושנורא אהב אותי, וגם באותה תקופה הוא עשה משהו שבגללו כמעט נפרדנו, לקח לו המון זמן שוב לזכות באמון שלי אחרי המקרה... בגלל זה גם לא ישר רצתי להזמין שמלה אחרי ההצעה, אלא חיכיתי לסיום הלימודים שלי ואז בערך היינו מאורסים כשנה וחצי, תוך זמן זה עשיתי הרבה חושבים, ראיתי כי אין עוד מעידות ועברנו לגור יחד והתחתנו...
בעלי גם אמר לי שהוא כן תכנן להתחתן איתי, אבל אחרי התוא שלו, שכן סיים שנה אחרי, ופשוט פחד לאבד אותי...
אולי באמת אצליך אין לאן למהר??? ואולי תנסי לכוון אותו לשם בכל מיני רמיזות...