תאוריית ההתקשרות

הכל בראש,
כן, אפשר להחליף דפוס התנהגות, והשיטה שאת מציינת טובה מאוד, רק שצריך להסתגל למצב החדש וזה קורה עם הזמן, הרגל נעשה טבע, ואפשר לשנות מסלול ולראות תוצאות אחרות, המוח שלנו הוא בסך שריר שניתן לאמן אותו, בדיוק כפי שניתן לאמן שריר להרמת משקל כבד, בכל פעם מוסיפים עוד ק"ג ועוד ק"ג עד שמגיעים להרמת המשקל הרצויה,
יפה שאת מאבחנת את עצמך, אבל כדאי שתיעזרי באנשי מקצוע, כי כשתקבלי פידבקים חיוביים ממאמן או מפסיכולוג וכו', תצליחי להאמין שאת באמת מוכשרת ויהיה לך יותר קל להתנער מאותם דפוסים "שהולבשו" עלייך ע"י אימך,,,
-
תלוי כמובן באיבחון, ואם אין לך ח"ו בעיה יותר רצינית המצריכה טיפול תרופתי,
בהצלחה

מורן היקרה, קראתי בעניין ובסקרנות את מה שכתבת. חייבת לומר שהופיע לי "רעש":
זה כאילו את לא סוכמת על עצמך ומיידית עושה "תיקון" לתחושות הבטן שלך בכיוון אחד מסויים והוא - שאת מגזימה. אלא שאינך באמת נשארת שלמה עם ה"תיקון" ומייד את מרגישה ש"את לא את" ובא לך לצעוק בפנים. התגובות שאת מתארת עלולות לגרום לך נזק נפשי ואפילו גופני לאורך זמן. פסיכוסומאטי, כי את כולאת את המחשבות המזיקות ומשאירה אותן בפנים.
כלומר משהו כאן לא עובד...
אני חושבת שהיכולת שפיתחת לשים סימן שאלה על הפרשנות הראשונית שמופיעה לך היא כשלעצמה הרגל טוב. למה? משום שההבנה שאנשים שונים מפרשים באופן שונה את אותם מצבים עוזרת להימנע מלשים משמעות כבדה ובלעדית על משהו שקורה. כאילו רק תחושות הבטן ש ל ך הן הנכונות. עצם הידיעה שמישהו אחר באותו מצב ירגיש ויחשוב דברים אחרים, כבר הופכת את המשמעות האוטומטית שעולה לך לקלילה יותר, גמישה יותר.
אני קוראת לכך: "להקפיץ פרשנויות". לשחק במחשבות עם מה שקרה ולתרגל להעניק למה שקרה פרשנות חיובית יותר, למשל.
אז לדעתי עשית את הצעד הראשון, אבל עדיין קורה לך משהו לא טוב, ולכן את כותבת לנו, כי זה לא ממש עוזר לך.
ובכל זאת מה ניתן לעשות? אולי למצוא דרך, בזוגיות שלך, לברר עם בן הזוג - כאשר עולה לך "אזעקת דחייה" שכזאת, למה הוא התכוון.לאסוף קצת יותר מידע ממנו. לא להתקיף אותו, לא להתגונן, לא להתעלם, אלא לשאול, למשל, "כאשר אמרת לי את הביטוי ההוא, בעצם למה התכוונת?"
דבר נוסף שאת יכולה להרגיל את עצמך לעשות הוא "התבוננות": לעשות חקירה עצמית ו"לתעד" מה את חשה. להיות בהתבוננות על עצמך ועל תחושותייך. לא להתעלם, לא להבריח אותן, אלא פשוט להיות מודעת. ההתבוננות הזאת יוצרת מרחק מסויים מן התחושות ואז התחושות הן לא "את", לא מנהלות אותך, אלא את מביטה בהן והן חלק ממך, אבל לא כולך. זו דרך ללמוד לנהל את התחושות במקום שהן ינהלו אותך.
הגישה שתיארתי לקוחה מן הדרך הבודהיסטית, שאני מאוד ממליצה ללמוד ולתרגל אותה כדרך לחיים. כנסי לאתר של "פסיכודהרמה" למשל.
מקווה שעזרתי במשהו.