מדוכאת

נשמע שאת בחורה צעירה, ניחוש פרוע מרמז לי שאתם יחד במשך תקופה קצרה יחסית, או אולי כמה חודשים.
אם כן, זוגיות טרייה אמורה לעשות לנו מצב רוח טוב, למלא אותנו, להעצים את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי שלנו. הכותרת של הפוסט שלך ותוכנו מעידים על כך שאת מתוסכלת ומותשת. זו נורה אדומה.
אני מציעה לך לשאול את עצמך מה בעצם את עושה איתו? בהינתן העובדה כי את לא מקבלת ממנו את מה שאת רוצה ואת לא מרגישה כפי שהיית רוצה להרגיש.
ייתכן מאוד כי את נמצאת בזוגיות הזו מפני שאת לא רוצה להיות לבד, סיבה אנושית ולגיטימית לגמרי. בשלבים מסוימים בחיים עדיף להיות בזוגיות לא מושלמת מאשר להיות בודדה. אם זה הקשר הראשון שלך ייתכן כי את צוברת נסיון זוגי חשוב שיכין אותך לזוגיות עמוקה ומשמעותית יותר.

אני לא מייעצת לך לעזוב אותו אלא לבחון מה את מקבלת מהזוגיות עימו, ייתכן כי ברגע שתעשי זאת תקבלי תמונה ברורה יותר של הזוגיות שלכם. תהיי מסוגלת להתבונן בכנות על מבנה האישיות שלו ולהבין למה את יכולה לצפות ממנו.

ובאותו עניין, ייתכן מאוד כי בגלל איזו תמונה או פנטזיה לגבי איך הזוגיות שלכם "אמורה"להיראות או להרגיש, את ניגשת אליו מהכיוון הלא נכון. אותה פעולת ההתבוננות הנקייה שהצעתי קודם תאפשר לך להכיר את החבר שלך מנקודת מבט נקייה יותר ואולי תאפשר לך לגשת אליו באופן שירגיש לו בטוח יותר להיפתח ולהרגיש בנוח ליזום.

בהצלחה!
מעיין

אני חייבת לציין כי אכן כך אני בת 21 ואיתו יחד מספר חודשים. העניין הזה מלווה אותי מהרגע ישאני מכירה אותו הרגשתי שהוא לא בידיוק מה שחשבתי שהוא יהיה. והתעלמתי מהבעיות האלו. חשבתי שזה אולי יבוא עם הזמן... בהתחלה היו פה ושם ניצוצות ואז התחלתי לדעוך - יחד עם זאת תמיד ניסיתי להתסכל על החצי כוס מלאה... אבל איפשהוא בשבועיים האחרונים כאילו משהו לא עובד. השתיקות הממושכות בטלפון. הפגישות בבית. החוסר יוזמה. ה"אין מה להגיד בנושאים א ב ג"
החוסר עניין הזה... קשה לי איפשהוא לשאת את זה. הפחד שלי הוא שאני לא מגניבה כמו שמקובל בחברה ולא הכי יצאנית.. ואיפשהוא גם ילדת בית קצת. פוחדת שמישהו אחר לא יקבל אותי... אני גדלתי בלי אבא. ואין לי את הביטחון בגברים. והפחד הזה שגבר לא יקבל אותי מלווה אותי כל חיי. שלא יקבל אותי כמו שאני... אז אני מתפשרת ומתפשרת... אבל במערכת יחסים הזו.. אני לא יכולה להימנע מלהרגיש דכדוך. ואני אובדת עצות. ואני לא יודעת מה לעשות. מרגישה שאימי לא יכולה כל כך לתת לי עצה. ואין לי יותר עם להתייעץ.

"עבור בת אין בנמצא דבר גדול יותר מחסותו של אב".
לנצח נחפש את אישורו ואהבתו של אבא שלנו. מערכות היחסים הזוגיות שלנו הן הדהוד למערכות היחסים בינינו לבין ההורים שלנו.
אם כך, לא מפתיע שקשה לך להתמקד במי מתאים לך, למי את נמשכת, מי עושה לך טוב.
אגב, לא רק לך יש בעיות כאלה..אני מודה שגם לי ולכל חברותיי יש מה שנקרא daddy issues. הגבול בין בני הזוג לבין אבא עלול להיות מבלבל וחמקמק ביותר..
מתוך ההקשר הזה, זוגיות יכולה להיות דווקא מאוד תראפויטית מכיוון שבכוחה לענות על חסכים רגשיים שנוצרו בילדות.
את בת 21, את יכולה "להרשות" לעצמך להיות טיפה לבד. השמש תזרח מחר גם אם לא יהיה לך חבר. העובדה שאת ביתית ולא ממש אוהבת לצאת לא אומרת שאת צריכה להתפשר על בן הזוג שלך, אין שום קשר בין הדברים.

אני חושבת שיש לך מסע אל תוך עצמך במסגרתו תתעמתי ותתבונני בכל מיני זיכרונות ומחשבות שיש לך לגבי אבא, לגבי גברים ולגבי עצמך באופן כללי.
עוד לא מאוחר מידי :) אל תתייאשי.

בהצלחה!
מעיין

אניי יקרה,

זה אכן נשמע מעט בעייתי. החלק התקשורתי לקוי. אולי הוא בחור שקט באופן כללי ואולי מולך הוא לא מצליח "לזרום" בפן הזה. לאור חוסר התקשורת ביניכם וחוסר הזרימה המילולית לא מפתיע שאת חשה שאת מתחרפנת. לשיח הזוגי, לתקשורת הזורמת והבריאה, יש מקום מאוד חשוב ומכובד בכל מערכת קשרים ועל אחת כמה וכמה במערכת זוגית.
בנוסף, ציינת כי הוא לא עסוק במיוחד וכי נראה כי אין לו תחומי-עניין כלשהם. כלומר בנוסף לכך שהוא לא דברן גדול, בלשון המעטה, הוא גם לא מאוד פעיל בחייו, באופן כללי. הוא לא יוזם, לא מתעניין ולא עסוק בעשייה מקדמת או נמצא על מסלול ברור כלשהו (אגב, בן כמה הוא?).
לאור זאת אני חושבת שטוב תעשי אם תשקלי שוב את מהות הקשר ביניכם. למרות היותו נאמן ולמרות התחושה שהוא מקנה לך, שאת יכולה לסמוך עליו, קשר זוגי מושתת על דברים מהותיים נוספים, חשובים לא פחות, ונראה כאילו הם חסרים בזוגיות שלכם וזה מתחיל בכך שאחד מעמודי התווך של הזוגיות הזו, הוא, מתנהל גם בחייו האישיים/העצמיים באופן זהה לזה שבו הוא מתנהל במערכת הזוגית שלכם. כלומר זהו טבעו ואת זאת לא תוכלי לשנות.

הבחור בן 29 ונראה כי לא הייתה לא בחורה לפניי.